ארמון השיש (פוטסדאם)

ארמון השיש
Marmorpalais
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1990, לפי קריטריונים 1, 2, 4
חלק מתוך	הארמונות והגנים בפוטסדאם-ברלין
הערות	הרחבות ב-1992 וב-1999
מידע כללי
סוג	מוזיאון, שאטו
כתובת	Im Neuen Garten 10, 14469 Potsdam
מיקום	נורדליש פורשטדט
מדינה	גרמניה
בעלים	קרן הארמונות והגנים הפרוסים של ברלין-ברנדנבורג
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1787
תאריך פתיחה רשמי	1787
אדריכל	קארל פון גונטרד, קארל גוטהארד לאנגהאנס
סגנון אדריכלי	אדריכלות נאו-קלאסית
קואורדינטות	52°24′46″N 13°04′11″E / 52.412672222222°N 13.06975°E
	www.spsg.de
	(למפת גרמניה רגילה) שטוטגרט מינכן ברלין קלן ברמן המבורג פרנקפורט הנובר דיסלדורף לייפציג דרזדן נירנברג קיל בון מגדבורג ארפורט רוסטוק מיינץ פרייבורג שוורין לוקס. הולנד בלגיה צרפת דנמרק צ'כיה פולין אוסטריה שווייץ הים הבלטי הים הצפוני הארמון השיש

ארמון השיש (בגרמנית: Marmorpalais) הוא בית מגורים מלכותי לשעבר, שנבנה בשטח הגן החדש בצפון פוטסדאם, דרומית-מערבית לברלין, בירת גרמניה, על שפת אגם היילינגר זה (אנ'). ארמון השיש הוא חלק מהמכלול התרבותי "הארמונות והגנים בפוטסדאם-ברלין" שהוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1990. הארמון שייך כיום לקרן הארמונות והגנים הפרוסיים ברלין-ברנדנבורג (גר'), המנהלת את אתר המורשת העולמית.

הארמון הוזמן על ידי פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה (1744–1797) ועוצב בסגנון הנאו-קלאסי המוקדם על ידי האדריכלים קרל פון גונטארד (Carl von Gontard) וקרל גוטהארד לאנגהאנס (Carl Gotthard Langhans). הארמון נותר בשימוש על ידי שושלת בית הוהנצולרן עד תחילת המאה ה-20. הוא שימש כמוזיאון צבאי תחת השלטון הקומוניסטי, אך מאז שוחזר והוא פתוח שוב לציבור.

היסטוריה של הבנייה

ארמון השיש תוכנן על ידי האדריכלים קרל פון גונטארד (משנת 1789) וקרל גוטהארד לאנגהאנס, מתכנן שער ברנדנבורג בברלין.^[1]

ארמון השיש נשמר כבית מגורים לקיץ לשימוש פרטי של המלך, שהיה בעל נפש אמנותית.^[1] בבנייה חדשה זו התנתק אחיינו ויורשו של פרידריך הגדול מהמסורת של דודו חסר הילדים, שאותו לא אהב, ושהעדיף סגנונות בארוק ורוקוקו קודמות.

ארמון השיש מלבנים אדומות היה במקור בניין מרובע בן שתי קומות. מביתן עגול על הגג השטוח של המבנה הקובייתי יש תצפית נאה על הגנים והאגמים שמסביב. בין שאר הבניינים, הטירה הקטנה על אי הטווסים שבנהר האפל שנבנתה למשוך את העין. גרם מדרגות וגלריה שיש אליהם גישה מהגג מובילים אל תוך בלוודרה. קצה הביתן מקושט בפסלי פוטו אוחזים בסלסלת פירות. הארמון קיבל את שמו משיש אפור ולבן משלזיה ששימש לאלמנטים דקורטיביים ומחיצות.

בני חצר הקיסרות יכלו לגשת למעגן סירות דרך מרפסת גדולה בצד האגם של הארמון, שממנה הוביל גרם מדרגות אל המים. המלך נהנה משיוטים נרחבים בסירה. מכאן היה ניתן להגיע בסירה אפילו לארמון שרלוטנבורג שעל נהר שפרה בברלין.

על גדת האגם הסמוכה נמצא מטבח הארמון, שנבנה בשנים 1788–1790 על ידי לאנגהאנס בסגנון רומנטי של מקדש קלאסי חרב שקוע למחצה. מסדרון תת-קרקעי מחבר עם מערה מלאכותית בקומת הקרקע של הארמון ששימשה כחדר אוכל בקיץ.

ארמון השיש קשור קשר הדוק עם וילהלמינה אנקה (Wilhelmine Enke, מאוית גם Encke), המכונה בשם העממי "וילהלמינה היפה" (Die schöne Wilhelmine). כפילגשו של פרידריך וילהלם השני הייתה לה השפעה רבה על קישוט הפנים של הארמון. בשנת 1796 היא נעשתה לרוזנת ליכטנאו (Gräfin von Lichtenau).

לאחר מספר שנים בלבד של שימוש נחשב הארמון לקטן מדי, ובשנת 1797 החלה הבנייה בשני אגפים צדדיים שתוכננו על ידי מיכאל פיליפ בומן (Michael Philipp Boumann). האדריכל חיבר את ההרחבות המלבניות החד-קומתיות מימין ומשמאל לכניסה הראשית בצד הגן של הארמון עם גלריות בצורת רבע מעגל. השיש הנדרש לקישוט הרחבות אלו הושג על ידי הוצאת העמודים של פרידריך וילהלם מפארק סנסוסי ושילוב העמודים בבניין החדש. ארכיטקטורת גן זו שתוכננה על ידי גאורג ונצסלאוס פון קנובלסדורף עמדה במקור בשדרה הראשית המחברת בין ארמון סנסוסי לארמון החדש.

כאשר המלך נפטר בנובמבר 1797, הושלמה רק מעטפת ההרחבות. בנו ויורשו, פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה, שלא היה מעוניין בפרויקט, דאג רק להשלים את החלק החיצוני.

זה היה עדיין המצב בשנות ה-30 של המאה ה-19 כאשר הנסיך וילהלם, לימים וילהלם הראשון, קיסר גרמניה, ובת זוגו אוגוסטה עברו לגור בארמון השיש בזמן שהם חיכו להשלמת ביתם החדש בארמון בבלסברג (1833–1835–1849). אחיו, פרידריך וילהלם הרביעי, מלך פרוסיה הידוע בכינויו "רומנטיקן נוסטלגי מלכותי", הזמין את האדריכל לודוויג פרדיננד הסה (Ludwig Ferdinand Hesse) להשלים את הפנים והאבזור הלא גמור לשתי ההרחבות הצדדיות בין השנים 1843–1848. ציורי קיר עם סצנות משירת הניבלונגים נוספו מבחוץ לקישוט קירות העמודים.

המתקנים הטכניים והסניטריים של הבניין עודכנו כאשר הנסיך וילהלם, לימים וילהלם השני, קיסר גרמניה ומשפחתו התגוררו בארמון השיש משנת 1881 עד שעלה לכס המלוכה בשנת 1888.^[1]

התושבים המלכותיים האחרונים בארמון השיש היו וילהלם, נסיך הכתר של גרמניה, בנו הבכור של הקיסר וילהלם השני ובת זוגו צציליה, שהתגוררו שם במשך כל השנה בין 1904 ל-1917, כאשר עברו לארמון צציליינהוף הסמוך, שנבנה עבורם בגן החדש.^[1]

לאחר שהמלוכה הגרמנית הסתיימה בשנת 1918, הועבר ארמון השיש לשליטת ממשל הארמונות הפרוסים בשנת 1926 כתוצאה מהסדר בין המדינה החופשית פרוסיה למשפחת הוהנצולרן בנוגע לתביעות רכושם. הוא נפתח כמוזיאון הארמון בשנת 1932, עם ריהוט פנים משוחזר מהמאות ה-18 וה-19.

לארמון נגרם נזק חמור לקראת סוף מלחמת העולם השנייה כאשר האגף הצפוני נפגע מפצצת תבערה, והבניין הראשי מפגזים. מצבו הידרדר עוד יותר לאחר המלחמה, במשך פרק זמן שהצבא האדום הסובייטי השתמש בו כחדר אוכל לקצינים, החל משנת 1946.^[2]

בשנת 1961 הוקם בבניין מוזיאון צבא גרמניה המזרחית. בפנים הוצגו ציוד צבאי היסטורי, מדים ומסמכים היסטוריים, ובחוץ הוצגו תותח, טנק T-34, סירת סיור מהירה, מטוס קרב מיג ורקטה. כלי הנשק סולקו בשנת 1989.

החל משנת 1984 תכנן צבא העם הלאומי שיקום מהותי כאשר הבניין המשיך להידרדר. תוכניות אלה יצאו אל הפועל בשנת 1988, והעבודה נמשכה בשלהי סתיו 1990 לאחר החזרת הנכס למנהל הארמונות. מאז 14 באפריל 2006 כל 40 החדרים שופצו ונפתחו לציבור. תיקון המשטחים החיצוניים הסתיים בסתיו 2009 לאחר מספר שנים של עבודות שיקום.

החדרים הפנימיים

החל משנת 1790 הוזמן קרל גוטהארד לאנגהאנס לתכנן את חדרי הפנים. קמינים משיש ופיסול עתיק היוו מאפיין בולט בהחלטות לגבי הריהוט הדקורטיבי. אלה נרכשו באיטליה עבור ארמון השיש על ידי האדריכל פרידריך וילהלם פון ארדמנסדורף. אציל סקסוני זה, שכבר התפרסם בתכנון וביצוע של מבנים נאו-קלאסיים מוקדמים בדסאו-וורליץ, הוזמן לעבוד בברלין בשנת 1787.

בקומת הקרקע של הבניין הראשי יש אולם מבואה המוביל לחדר מדרגות המתנשא לכל גובה הבניין. מאחוריו חדר גדול המעוצב כמערה מלאכותית ושימש בקיץ כחדר אוכל. חדר זה ממוקם בצד המזרחי של הארמון ופונה לאגם. בגלל מיקומו המוצל והאפקט הרגוע והקריר של ציפוי השיש הכחול האפרפר שלו נהנו דייריו מאקלים נעים בחדר. משני צידי ציר אמצעי זה היו שישה חדרים פרטיים ששימשו כחדרי מגורים מלכותיים.

בקומה העליונה החדרים מקובצים סביב גרם מדרגות השיש המרכזי. החדר הגדול ביותר, אולם הקונצרטים, התפרש על פני כל צד האגם של הארמון. מאוחר יותר הוא שימש כסלון בתקופת שלטון הקיסרים הגרמנים. הריהוט והארכיטקטורה הדקורטיבית של החדרים שיקפו נטייה לסגנון הנאו-קלאסי. היוצא מן הכלל היחיד היה מה שנקרא הארון המזרחי בקומה העליונה, שתכנן לאנגהאנס כאוהל טורקי עם ספת דיוואן.