גירושים

גירושים (מקובלת גם הצורה "גירושין" מארמית) הם הסיום הפורמלי של קשר נישואים בין שני בני זוג. קודם לגירושים קורה שבני הזוג חדלים לגור יחד, ולמעשה חדלים לתפקד כזוג נשוי (מצב הקרוי פרוד), אך הגירושים הם האקט הפורמלי המסיים את הנישואים.

זכויות שמעניקה המדינה לאנשים שאינם נשואים ניתנות לעיתים גם לבני זוג נשואים החיים בנפרד, גם ללא גירושים, אך לאקט הגירושים משמעות כבדת משקל מבחינות שונות. במדינות שבהן אסורה ביגמיה, רק לאחר הגירושים רשאי בן הזוג להינשא לאחר.

לרוב כרוכים גירושים בהסדר פירוק שיתוף כלכלי ולעיתים קרובות גם בהסדר משמורת ומזונות לגבי ילדים משותפים. הסדרים אלו, כמו כל הסדרי פירוק שיתוף, יכולים להיכפות על ידי בתי דין או להתבצע בהסכמת הצדדים, לעיתים עוד בהסכם טרום נישואים, אולם המדינה מותירה לעצמה את הקביעה הסופית בכל הקשור לגירושים והורות לאחר גירושין או פרידה, והסכמים לגביהם כפופים לאישור בתי הדין המוסמכים.

גירושים אזרחיים

במדינות שונות קיימים חוקים שונים הנוגעים לגירושים. לעיתים החוקים משתנים בין המחוזות בתוך המדינה. בארצות הברית, למשל, בכל מדינה יש דיני גירושים שונים.

ברוב המדינות התרת נישואי בני הזוג נכנסת לתוקפה רק לאחר אישור של בית משפט לענייני משפחה. בית המשפט לוקח בחשבון הסדרי משמורת ומזונות לגבי ילדים משותפים, הסכמי ממון והסכמים נוספים שנעשו בין בני הזוג.

גירושים אזרחיים הם בדרך כלל מסוג "גירושים ללא אשם" (כמפורט להלן). אחד מבני הזוג, או שניהם, פונים לבית המשפט לענייני משפחה ומבקשים להתגרש. בית המשפט בוחן את הסדרי המשמורת והמזונות לגבי ילדים משותפים, הסכמי ממון והסכמים נוספים שנעשו בין בני הזוג, ולאחר מכן מאשר את הגירושים. לאחר אישור בית המשפט ניגשים בני הזוג לבניין העירייה, שם הם נרשמים כגרושים.

גירושים ללא אשם

גירושים ללא אשם הם הנפוצים ביותר במדינות המערב, בהן כל מדינות אירופה, אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה וכל מדינות ארצות הברית, וכן במדינות רבות נוספות, בהן הודו, הרפובליקה העממית של סין, מלטה ורוסיה. גירושים אלה מתאפשרים עבור בני זוג המתגוררים בנפרד, או אם אחד מבני הזוג מצהיר כי קיימים ביניהם הבדלים שאינם ניתנים לגישור. לא נדרשת עילה כלשהי לגירושים. בן הזוג המבקש להתגרש אינו צריך לספק ראיות כלשהן לכך שהצד השני הפר את ההסכמות ביניהם.

גירושים מהירים

בפורטוגל ובמספר מדינות אחרות (בהן חלק ממדינות ארצות הברית) קיים הליך לגירושים מהירים, המאפשר לקבל אישור מיידי לגירושים אם מתקיימים מספר תנאים, בהם:

משך נישואים קצר, עד חמש שנים
לזוג אין ילדים
לזוג אין נכסי מקרקעין
ערך הרכוש המשותף נמוך יחסית (עד כ-$35,000, לא כולל כלי רכב)
קיימת הסכמה על חלוקת הרכוש המשותף

גירושים עם אשם

עד לשנות ה-70 של המאה ה-20, ברוב המדינות שהתירו גירושים נדרשה עילה לגירושים, כלומר הוכחה שאחד מהצדדים ביצע מעשה שאינו תואם את רוח הנישואים. העילות הנפוצות היו נטישה, אכזריות וניאוף. עילה זו כונתה לעיתים "אשם", וזו הייתה הדרך היחידה לסיים את הנישואים.

שיטת גירושים זו גרמה למספר תופעות בעייתיות, ולכן חדלו להשתמש בה:

במקרים רבים אחד מבני הזוג היה צריך לבדות עילה לגירושין, ולהעיד עדות שקר. למשל, אם בני זוג מעוניינים להתגרש בהסכמה הדדית, אחד מהם נאלץ להעיד בפני בית המשפט כי בן הזוג השני היה אלים או בוגדני.
במקרים של אלימות כלפי נשים, האישה המוכה נאלצה להעיד בבית המשפט שבעלה היה אלים כלפיה. נשים רבים נמנעו מלהעיד, בגלל החשש מתגובת הבעל ובגלל קושי נפשי. כתוצאה מכך, הן נאלצו להישאר בקשר הנישואים, כבולות בלי אפשרות להשתחרר ממערכת יחסים אלימה.
המשפטנית סטפני קונץ (אנ') נימקה מדוע עדיפה שיטת הגירושים ללא אשם: "ברגע שאתה מתיר לבתי המשפט לקבוע מתי רצונו של אדם לעזוב הוא לגיטימי, אתה פותח את הדרך להחלטות שרירותיות על מה סביר או צריך להיות סביר במערכת יחסים. החלטות אלה מתקבלות על ידי שופטים, שלא קשורים כלל לחייהם האמיתיים של בני הזוג."^[1]

החל משנות ה-70 נוסף לרוב חוקי המדינות סעיף הנקרא "גירושים ללא אשם", המאפשר גירושים אם אחד מבני הזוג מצהיר כי קיימים ביניהם הבדלים שאינם ניתנים לגישור, ללא צורך להוכיח דבר.

גירושים פיקטיביים

גירושים פיקטיביים הם מקרים בהם בני זוג נשואים מתגרשים רשמית, אך בפועל ממשיכים לקיים חיי זוגיות בצורה כזו או אחרת מבלי להודות בכך בפני הרשויות או חלקים מהחברה. הדבר נעשה במקרים בהם נמצא אחד מבני הזוג בחובות וקיים חשש להפקעת נכסים שברשותו על מנת לשלם את החוב, ואותם נכסים מועברים לבן הזוג לאחר הגירושים הפיקטיביים על מנת למנוע את הפקעתם. סיבה נוספת לגירושים פיקטיביים היא כאשר הטבות הניתנות לשני אנשים הגרים בנפרד גבוהות יותר מהטבות הניתנות לזוג נשוי, ובני הזוג מעוניינים להשיג הטבות אלה^[2].

בנצרות הקתולית

הדת הקתולית אינה מאפשרת לבני זוג להתגרש. בעקבות זאת, במדינות קתוליות רבות לא הייתה אפשרות חוקית להתגרש. אולם מדינות קתוליות רבות שינו את החוקים שלהם ואפשרו לזוגות להתגרש, בניגוד לדת הקתולית. באירלנד חוקק חוק הגירושין בשנת 1996. בשנת 2005 חוקק בצ'ילה חוק המאפשר גירושין לבני זוג אשר חיו בנפרד במשך יותר משנה, בשנת 2011 לאחר משאל עם הותרו הגירושים במלטה ובכך נותרו קריית הוותיקן והפיליפינים המדינות היחידות אשר בהן אין תוקף חוקי לגירושים.

ביהדות

ביהדות נעשים הגירושים בכך שהבעל נותן לאשה גט. ביהדות התלמודית הייתה דרך לגבר לגרש את האשה בעל כורחה, אולם, בעקבות תקנות חרם דרבנו גרשום שעשה רבנו גרשום מאור הגולה, ונתקבל בכל עם ישראל, כבר למעלה מאלף שנה שאסור לגרש אשה בעל כורחה וכן אסור לקחת אישה שנייה טרם הגירושים מהאישה הראשונה^[3].

בדת היהודית, לא רק שאסור לאשה נשואה ולגבר שאינו בעלה לקיים יחסי מין, אלא שצאצאי יחסים אלו הם ממזרים. אדם שבן או בת זוגו מסרב להתגרש ממנו קרוי מסורב גט. אם הבעל נעלם או טס לחו"ל טרם נתינת הגט האישה מוגדרת עגונה.

מרגע שגבר מגרש את אשתו, עליה להמתין 90 יום בטרם יותר לה להינשא מחדש עם אדם אחר^[4].

אצל בני הזוג בקרב יהודי אתיופיה המבקשים להתגרש, קיים הביטוי "איהיל ווהאצ'ין אלקוואל" (באמהרית ובשפות אתיופיות נוספות). הביטוי בתרגום מילולי לעברית: "מזוננו ומימינו אזלו". המזון והמים משמשים משל לזוגיות, וכך משמעות הביטוי היא כי יסודות הזוגיות נמוגו.

באסלאם

החוק האסלאמי הנהוג בנושא גירושין שונה מאוד בין הפלגים האסלאמיים השונים. באסלאם הסוני והשיעי, הזכות להחליט על גירושין שמורה לגבר בתחילה, אם אין שום חלק בנושא מתוך הסכם הנישואין הקובע אחרת.

נשים יכולות לבקש גירושין רק מול בית משפט מוסלמי על ידי שכנוע הקאדי - (השופט הדתי) להעניק להן גירושין.

בדרך כלל, כאשר הבעל מבקש להתגרש האישה הגרושה שומרת לעצמה את הנדוניה שהביא הבעל וגם את כל הרכוש שהיה רשום בהסכם הנישואין. האישה גם תקבל לידיה את התינוק אם הוא נזקק להנקה עד שהשגחתו של הילד תיושב על ידי בני הזוג או בית המשפט. זכויות הנשים בנושא הגירושין לעיתים מוגבלות בצורה קיצונית בהשוואה לגברים^[5]. בעוד שגברים יכולים להתגרש בקלות, נשים נתקלות במכשולים חוקיים וכלכליים. לדוגמה, בתימן נשים יכולות לבקש גירושין רק אם הגבר אינו יכול לתמוך בהן כלכלית, בעוד שגבר יכול להתגרש מאשתו אם הוא מכריז 'אני מתגרש ממך'. אם בני הזוג התגרשו והתחתנו פעם נוספת וכך הלאה, בפעם הרביעית אסור להם להתחתן. חוק זה נועד להרתיע גברים מלצאת בהכרזות חפוזות ולהיות עדינים וסבלניים כלפי נשותיהם.

גירושים בישראל

במדינת ישראל, הדיון בהתרת קשר הנישואים ובהגדרת היחס לילדים שנולדו במסגרת הנישואים מתקיים בבית דין דתי על פי דתם של בני הזוג או בבית המשפט לענייני משפחה. אם בני הזוג שניהם יהודים בית הדין הדתי הוא בית הדין הרבני. את הדיון בחלוקת הרכוש המשותף ניתן לעשות בבית הדין הרבני או בבית משפט לענייני משפחה, בעבר לפי מרוץ סמכויות בהתאם להחלטתו של בן הזוג הראשון המבקש זאת ועתה כבר בצורה יותר מאוזנת^[6].

ישנן צורות רבות של גירושים בהסכמה, ללא מעורבות בית משפט, המרכזיות בהן הן "גירושים בשיתוף פעולה" ו"גישור בגירושים". הליך "גירושים בשיתוף פעולה" נעשה על ידי צוות מומחים מתחומי המשפטים והטיפול. הליך "גישור בגירושים" נעשה על ידי איש מקצוע נייטרלי שמסייע לבני הזוג להגיע להסכמות.

היקף הגירושין בישראל גדל בשנת 2008 לעומת שנים קודמות. בשנה זו התגרשו 13,569 נשים וגילם הממוצע עמד על 38.1 שנה. מקרב הזוגות היהודים שנישאו בישראל בין השנים 1968–1971, כ-7 אחוז מהן התגרשו לאחר שמונה שנות נישואים; ומקרב הזוגות שהיו נשואים במשך כ-30 שנה התגרשו כ-13 אחוז^[7]. עבודות אחרות מראות על בסיס נתונים מ-2006 ל-2011 ששיעור הגירושין הכולל בישראל במהלך החיים עומד על כ-26%-27%, בהשוואה ל-35% במדינות האיחוד האירופי. השיעור מעט גבוה יותר בקרב יהודים, ונמוך יותר בקרב מוסלמים ודרוזים.^[8]

בשנת 2017 שיעור הגירושים השנתי היה 1.7 לאלף נפשות מכלל האוכלוסייה, 1.8 בקרב היהודים, 1.4 בקרב המוסלמים, 1.0 בקרב הדרוזים ו-0.8 בקרב הנוצרים.

מחקרים שונים העלו כי בישראל חלה עליה בבחירת בני זוג על בסיס השכלה ולא על בסיס דתי, אתני ולאומי, וכי חלה עליה באי יציבות הנישואים ועליה בשיעורי הגירושים^[9].

חוק המהו"ת

חוק המהו"ת (מידע, היכרות ותיאום) התקבל כהוראת שעה בדצמבר 2016. החוק אושר בכנסת ללא מתנגדים או נמנעים, ומאז מוארך מעת לעת^[10]. מטרת החוק לסייע לבני זוג ולהורים וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי בהסכמה ובדרכי שלום, ולצמצם את הצורך בקיום התדיינות משפטית, מתוך התחשבות במכלול ההיבטים הנוגעים לסכסוך ובטובתם של הילדים.

החוק נשען על תפיסה "משפטיפולית", הרואה חשיבות בקיומה של מערכת טיפולית לצד המערכת המשפטית ובשיתוף פעולה עימה, לצורך ניהול מיטבי של הסכסוך המשפחתי. חוק המהו"ת קובע שבסכסוכים משפחתיים, במקום הגשת תביעה לערכאה שיפוטית, מוגשת תחילה "בקשה ליישוב סכסוך" מבלי שמפורטים נושאי הסכסוך או הטענות כנגד הצד השני לסכסוך. הערכאה השיפוטית מזמנת את הצדדים למפגש מהו"ת ראשון ביחידת הסיוע השייכת לה. יחידת הסיוע מקיימת עד ארבעה מפגשי מהו"ת עם הצדדים, במטרה לתת לצדדים מידע רלוונטי ליישוב הסכסוך, לערוך היכרות ראשונית עם המשפחה (אינטייק) כדי להמליץ לצדדים על דרך מתאימה עבורם לניהול הסכסוך, ולצורך תיאום המשך ניהול הסכסוך במשפחה. רק לאחר מפגשי המהו"ת ביחידות הסיוע, הצדדים יכולים להחליט אם להגיש תביעה לערכאה שיפוטית, או ליישב את הסכסוך בהסכמה בכלים שאינם משפטיים-אדברסריים.

החוק קובע שכל פגישות המהו"ת יתקיימו בתוך 45 ימים מיום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך עם אפשרות להארכת התקופה ב-15 ימים. בתום עשרה ימים מיום פגישת המהו"ת האחרונה, על הצדדים להודיע ליחידת הסיוע אם הם מעוניינים להמשיך בהליך חלופי ליישוב הסכסוך או לפנות להליך של הכרעה שיפוטית. מפגשי המהו"ת אינם מהווים תהליך של גישור וחוק המהו"ת אינו מחייב את הצדדים לנהל את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט^[11].

נישואים מחדש בין בני הזוג הגרושים

ביהדות, מחזיר גרושתו הוא מי שגירש את אשתו ולאחר מכן נושא אותה בשנית. אם בינתיים נישאה לאיש אחר, והתאלמנה או התגרשה ממנו - אסור לה לחזור לבעלה הראשון; אם טרם נישאה לאחר - היא רשאית להינשא בשנית לבעלה הראשון, אלא אם הוא כהן. פוסקי ההלכה נחלקו בשאלה האם יש מצווה ועדיפות מיוחדת בהחזרת גרושתו על פני נישואין לאשה אחרת.

באסלאם רשאי גבר לשאת מחדש את גרושתו, רק לאחר שנישאה לאחר והתגרשה או התאלמנה ממנו. אם המגרש רצה לשאת את גרושתו טרם שהתקיים תנאי זה, היה עליו למצוא אדם שישאנה ויגרשנה למענו. ערביי ארץ ישראל נהגו לגייס למטרה זו אדם זקן, רצוי עיוור, שכונה "תיש מושאל" או "מתיר"^[12].

פרשני המקרא מביאים כי טעם האיסור בתורה הוא כדי למנוע חילופי זוגות^[13]. המשפטן דניאל פרידמן משער שבשתי הדתות נועדו כללים אלה להרתיע מפני גירושים חפוזים, אך מציין שהנימוק שניתן לכך במקרא (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ד') הוא קיום טומאה בדבר^[12].

ראו גם

לקריאה נוספת

ישי רוזן-צבי, ‏"אפילו מצא אחרת נווה ממנה", מבט נוסף על עילות הגירושין בספרות התנאית, JSIJ‏ 3, 2004
רבין, ק. (2010) הגירושין החדשים-שינוי חיובי בתקופת המעבר ואחריה. אבן יהודה: הוצאת אמציה
הורות ביחד - זוגיות בנפרד, מתוך חברה ורווחה (עמ' 311–323), סאיד תלי וחגית פריידס, יוני 2010, באתר משרד העבודה והרווחה
ענת בארט ועדיטל בן ארי, אחרי שמזבח מוריד דמעות: התמודדות אישית וחברתית עם גירושין בחברה החרדית, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2014
אריאל דרור, חלוקת רכוש בהליך גירושין, הוצאת בורסי, 2015
רפאל קרויזר, הגירושין בהלכה, 2023

קישורים חיצוניים

מידע על גירושין, באתר עמותת עתים
אליאב שוחטמן, כפייה בגט, באתר "דעת"
"גירושין והילדים" ו"איך להתגרש נכון?", באתר עמותת הורות משותפת = טובת הילד
חוה ברנע, דורית אלדר, גירושין – מה קורה להורים ולילדים?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, 2003
אירית רוזנבלום, מוטי חיימי, חוק "חזקת הגיל הרך" - למי זה טוב?, באתר ynet, 9 באוקטובר 2007
מוטי חיימי, תתפלאו, הרבנות פוגעת גם באבות, באתר ynet, 8 ביולי 2008
רונית כהן זמורה, השלכות הגירושין על הילדים על פי גילם וכיצד ניתן לעזור להם, באתר בטיפולנט, 25 ביולי 2012
שמואל פז, עריכת הסכם גירושים, באתר דין – עורכי דין ומידע משפטי בישראל. ‏21 באוגוסט 2012
גירושין והשלכותיו, גיליון אפריל 2013 של "פסיכואקטואליה", עמ' 8–28, באתר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל
גירושין, דף שער בספרייה הלאומית
ארכיון אסף תעודות גרושין, בספרייה הלאומית
סטטיסטיקות על גירושין במדינות שונות, באתר DivorceMagazine (באנגלית)
גירושים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ Stephanie Coontz, Divorce, No-Fault Style, באתר הניו יורק טיימס, ‏16 ביוני 2010 (באנגלית)
^ אבנר שאקי, ‏גירושים פיקטיביים: הדרך לחמוק מחובות?, באתר ‏מאקו‏, 19 באוגוסט 2012
^ הרב אליעזר מלמד, על תקנות רבנו גרשום, באתר פניני הלכה
^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ב, עמוד א'
^ Joseph and Najmabadi, p99
^ חדשות כל הזמן, על מרוץ הסמכויות, 26 באפריל 2017
^ Selected Data for international Women's Day 2011
^ גירושין בישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2016
^ לוין, עליזה צ., and Alisa C. Lewin. "Divorce in Israel: A Socio-Demographic Approach/גירושין בישראל: היבטים דמוגרפיים-חברתיים." סוציולוגיה ישראלית (2006): 65–85
^ חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), התשע"ה-2014
^ ד"ר טלי באייר טופילסקי, ד"ר יואה שורק. 2019. יישום חוק המהו"ת ביחידות הסיוע – מחקר ארצי. ירושלים: מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל
^ ¹ ² דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, עמ' 280
^ ראו רבי יצחק קארו, תולדות יצחק, פרשת כי תצא, כה, ה; אברבנאל דברים כד, א, ד"ה כי ייקח; רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, פרשת כי תצא, כד, ד

[1] Stephanie Coontz, Divorce, No-Fault Style, באתר הניו יורק טיימס, ‏16 ביוני 2010 (באנגלית)

[2] אבנר שאקי, ‏גירושים פיקטיביים: הדרך לחמוק מחובות?, באתר ‏מאקו‏, 19 באוגוסט 2012

[3] הרב אליעזר מלמד, על תקנות רבנו גרשום, באתר פניני הלכה

[4] תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ב, עמוד א'

[5] Joseph and Najmabadi, p99

[6] חדשות כל הזמן, על מרוץ הסמכויות, 26 באפריל 2017

[7] Selected Data for international Women's Day 2011

[8] גירושין בישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2016

[9] לוין, עליזה צ., and Alisa C. Lewin. "Divorce in Israel: A Socio-Demographic Approach/גירושין בישראל: היבטים דמוגרפיים-חברתיים." סוציולוגיה ישראלית (2006): 65–85

[10] חוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), התשע"ה-2014

[11] ד"ר טלי באייר טופילסקי, ד"ר יואה שורק. 2019. יישום חוק המהו"ת ביחידות הסיוע – מחקר ארצי. ירושלים: מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל

[פרידמן-12] ¹ ² דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, עמ' 280

[13] ראו רבי יצחק קארו, תולדות יצחק, פרשת כי תצא, כה, ה; אברבנאל דברים כד, א, ד"ה כי ייקח; רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, פרשת כי תצא, כד, ד

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: גרושין
ציטוטים בוויקיציטוט: גירושים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: גירושים