היסטוריה של הרפואה

ההיסטוריה של הרפואה היא המחקר של הרפואה לאורך ההיסטוריה וגם תחום מחקר רב-תחומי המבקש לחקור ולהבין פרקטיקות רפואיות, הן בעבר והן בהווה, ברחבי החברות האנושיות. התחום קשור לחקר ההיסטוריה של הביולוגיה והושפע גם מהתפתחויות אחרות בהיסטוריה של המדע.

ההיסטוריה של הרפואה היא מחקר ותיעוד של האבולוציה של טיפולים רפואיים, פרקטיקות וידע לאורך זמן. היסטוריונים רפואיים שואבים לעיתים קרובות מתחומי מחקר אחרים במדעי הרוח, כולל כלכלה, מדעי הבריאות, סוציולוגיה וומדעי המדינה כדי להבין טוב יותר את המוסדות, הפרקטיקות, האנשים, המקצועות והמערכות החברתיות שעיצבו את הרפואה. במחקר הנוגע לחברות שהיו בתקופות שקודמות להפתחות הכתב או חסרות מקורות כתובים בנוגע לרפואה, המידע נלקח ממקורות ארכאולוגיים. תחום זה עוקב אחר התפתחות הגישה של החברות האנושיות לבריאות, מחלות ופציעות, החל מהפרהיסטוריה ועד לימינו המודרניים, האירועים שמעצבים גישות אלו והשפעתם על אוכלוסיות

הפפירוס הגינקולוגי של קהון מ-1825 לפני הספירה. נחשב אחד הטקסטים העתיקים ביותר בהיסטוריה של הרפואה. הטקסט במסמך עוסק גינקולוגיה, הריון ופוריות

הרפואה החלה להתפתח עוד בתקופת הפריהיסטוריה, כולל ידע על צמחי מרפא וניסיונות לבצע ניתוחים כמו חירור גולגולת בתקופה הנאוליתית. מסורות רפואיות מוקדמות כוללות את אלה של מצרים העתיקה, בבל, סין, והודו יוון העתיקה ורומא. המצאת המיקרוסקופ בשנת 1590 הייתה תוצאה של הבנה משופרת של עקרונות המדע, בתקופת הרנסאנס. החיידקים הראשונים התגלו לראשונה על ידי אנטוני ואן לוונהוק ב־1674, ועבודתו הופצה ברחבי אירופה על ידי החברה המלכותית של לונדון למדע. ב-1812 קם הירחון המדעי הרפואי New England Journal of Medicine, ב-1823 קם הירחון הרפואי לאנסט וב-1869 הירחון Nature. לפני המאה ה-19, רוב המחלות יוחסו לגורמים כמו תאורית ארבע הליחות, מיאזמה. כמו כן עד לתקופה זו היו נפוצות דעות קדומות, שהופצו על ידי כהני דת שונים, לפיהן שמחלות הן לפעמים כעונש אלוהי על חטא, ולעיתים קרובות יותר הן תוצר עבודתם של שדים. הסברים אלה הוחלפו עם התפתחות תאוריית החיידקים כגורמי מחלות באירופה במחצית השנייה של המאה ה-19 בהובלת מדענים כמו לואי פסטר ורוברט קוך שנחשבים אבות המיקרוביולוגיה. דבר זה הוביל להבנה, מניעה ולפיתוח לטיפולים יעילים ואף לריפוי למחלות זיהומיות רבות, שגרמו עד לתקופה זו לתמותה נרחבת של תינוקות, ילדים ונשים בזמן הלידה. את המושג ״תרכיב״ או חיסון יצר הרופא האנגלי אדוארד ג'נר, בסוף המאה ה-18. לואי פסטר התבסס על עבודתו של ג'נר ויצר חיסונים נגד המחלות כולרה, אסכרה, שנית וכלבת. רופאים צבאיים קידמו את שיטות הטיפול והניתוח בטראומה. תחום בריאות הציבור התפתח במיוחד במאה ה-19 שכן הצמיחה המהירה של הערים דרשה אמצעים סניטריים שיטתיים ופיתוח טכנולוגיות כמו מערבות ביוב, מעקב אחר איכות מי שתייה מניעת זיהום במזון ועוד.

מרכזי מחקר מתקדמים נפתחו בתחילת המאה ה-20, הקשורים לעיתים קרובות לבתי חולים גדולים. אמצע המאה ה-20 התאפיינה בטיפולים ביולוגיים חדשים, כמו אנטיביוטיקה ועוד חיסונים רבים, וביניהם שעלת ופוליו. בנוסף פיתוח המיקרוביולוגיה אפשר פריצות דרך רבות באונקולוגיה (חקר ההסרטן) דבר שכלל מניעת חשיפה לגורמים מסרטנים כמו עישון טבק ופיתוח תרופות וטיפולים נגד סרטן והובילו לירידה בתמותה ממחלות סרטניות רבות. פיתוחים נוספים ברפואה הובילו לירידה בתמותה עקב מחלות לב ומחלות כרוניות (לרוב לא זיהומיות) כמו סוכרת, אסתמה, אלרגיות ועוד. התקדמות אלו, יחד עם התפתחויות בכימיה, גנטיקה ורדיוגרפיה הובילו לפיתוח הרפואה המודרנית. ב-1948 הוקם ארגון הבריאות העולמי. הרפואה התמקצעה מאוד במאה ה-20, וקריירות חדשות נפתחו לנשים כאחיות (משנות ה-70) וכרופאות (במיוחד לאחר 1970). פיתוחים אלה הובילו לירידה חדה בתמותת תינוקות, תמותת נשים בלידה, ותמותת ילדים ואנשים צעירים, ודברים אלה יחד עם פיתוח הרפואה הכללית פיתוח בריאות הציבור ושיפורים בבטיחות הובילו לעליה משמעותית בתוחלת החיים ולעליה במדדי בריאות אחרים כמו תוחלת שנים בריאות .

הרפואה בתקופה הקדומה

דף מתוך פפירוס אברס (המאה ה-16 לפנה"ס): תיאור תרופה לאסתמה המתבססת על חימום תרופה צמחית על לבנים ושאיפת האדים

ראשיתה של הרפואה עוד בתקופות פרה-היסטוריות. האדם למד מניסיונו את טיבם של הצמחים בסביבתו (אכילים, רעילים, מרפאים), טיפל בפצעים, ניסה לרפא באמצעות הקזת דם, ואפילו קדח בגולגולות. הניסיון הועבר מדור לדור, הורחב ושוכלל. מכיוון שהידע התבסס על ניסיון ואמונה ולא על שיטות מדעיות, ברפואה העממית שימשו בערבוביה יסודות טבעיים יחד עם רציונליים ובלתי רציונליים, פניה לכוחות טבעיים ועל-טבעיים, כאשר תוצאות הטיפולים מעורבות- היו טיפולים מזיקים, חסרי השפעה, ומועילים יחדיו. חלק מיעילות הטיפולים נבע מאפקט פלאצבו שבו תשומת הלב וההרגשה של המטופל כי מטפלים בו גרמה לשיפור בחלק מהתסמינים או המחלות.

בימי קדם לא ראה האדם במחלות ובמוות תהליכים טבעיים, כי אם פרי התערבות של כוחות עליונים כוחות על טבעיים – רוחות, שד (מיתולוגיה), אלים, קוסמים ומכשפות. ה"רופאים" הראשונים היו שאמאנים וכוהני דת שחיפשו דרכים לרצות את הכוחות הללו ולכפר על עוון החולים או לגרש את השד. גם בימינו נשאר הקשר ההדוק בין הרפואה לתורת הנסתר, למיסטיקה ולדת. השימוש בתפילות, קמעות ולחשים כהגנה מפני מחלות, רווח במדינות לא מפותחות וקיים גם במדינות מפותחות, בעיקר בקרב ציבורים דתיים.

טקסטים מראשית הציוויליזציה מעידים על התקדמות הרפואה וניסיונות לשוות לה אופי רציונלי יותר, אך עדיין לא פסקה האמונה באמונות הטפלות ובמאגיה. הידיעות באנטומיה ובפיזיולוגיה היו לקויות מאוד עד לעת החדשה, בעיקר בשל האיסורים בדתות השונות על ניתוחי גופות.

במצרים העתיקה התבססה הרפואה על שילוב של אמונות מאגיות, תרופות וטיפולים. בעיר ממפיס, בה ישב מייסד הרפואה המצרית, אמחותפ (כ-2650 לפני הספירה), היה קיים בית ספר לרפואה, שבו היה נפוץ השימוש במשלשלים ובאמצעי הקאה "לטיהור הדם המקולקל". הטקסט שנחשב לטקסט הרפואי הקדום ביותר, פפירוס אדווין סמית' המיוחס לאמחותפ, עוסק בניתוחי חירום ומפרט לגבי פגיעות ראש, צוואר וגוף. הוא כולל ארבעים ושמונה סוגי פגיעות והטיפול המתאים להן. חלק מההליכים המתוארים נחשבים הליכים רפואיים סבירים לתקופתם. פפירוס אברס (המאה ה-16 לפנה"ס) מתאר מתכונים לשש מאות שבעים ושבע תרופות, וכן תיאורים אנטומיים ופיזיולוגיים.

בדיקה רפואית מתוארת על גבי כד עתיק. שנת 470 לפנה"ס. מוזיאון הלובר, פריז, צרפת.

בכתבי היד של חמורבי בבבל (המאה ה-18 לפנה"ס), נכתב כי הסיבות למחלות הם כוכבים, שדים, תולעים השורצים בנהרות ושינויים בדם. הם הראו הבנה של פעילויות כירורגיות בסיסיות המיטיבות עם החולה.

במקרא מוזכרות מחלות רבות, אולם אין פרטים רבים על דרך ריפוין. במקרא יש אזכורים רבים המתייסחות למחלות כעונש משמיים שכל מה שיש לעשות ביחס אליו הוא לשמור על המצוות. לעומת זאת, דינים רבים העוסקים ברפואה בכללותה, מראים על תברואה שבטית ואישית מפותחת ועל ידע רפואי. בתקופת המשנה והתלמוד, הושפעה הרפואה מתרבויות הסביבה. טובת החולה דחתה קיומן של מספר מצוות, הרופא היה מנתח ורוקח ואילו הקזת הדם נעשתה על ידי "אומן".

בהודו העתיקה הושגה התקדמות בכירורגיה ובניתוחים פלסטיים. המכשור היה עדין ויעיל, התפתחה מודעות גבוהה לנושאים השייכים לתחום רפואה מונעת או קידום בריאות: התעמלות, תזונה נכונה, היגיינה אישית (טיפול בעור, רחצה וניקיון). עיקר הריפוי היה בצמחים וכן בתרופות מינרליות ומן החי. את המחלות אבחנו על סמך חום הגוף, הנשימה ותפרישי הגוף, שיטות ששימשו רופאים בכלל עד למאה ה-20.

ראשית הרפואה בסין עוד באלף ה-4 לפני הספירה. את המחלות אבחנו על פי הלשון ועל ידי מישוש הדופק, הם הכירו 10 נקודות בו אפשר לחוש אותו. הם תיארו במדויק מחלות כטיפוס, כולרה, קדחת הבהרות. בסין הורכב גם ככל הנראה החיסון כנגד אבעבועות שחורות שנים רבות לפני שעשה זאת אדוארד ג'נר, שלו מיוחס תרכיב החיסון הראשון בעולם. יש סברה לפיה הסינים היו אבות הריפוי במים. עיקר הטיפול היה בצמחים הידועים היום במערב ומהווים חלק מהרפואה המודרנית. שיטת ריפוי סינית עתיקה היא הדיקור במחטים.

תחילת הרפואה המדעית ביוון העתיקה ורומא

מולדת הרפואה המדעית היא יוון העתיקה, שהושפעה מהישגי הרפואה בבבל ובמצרים. האנטומיה והכירורגיה היו בדרגה גבוהה, כבר בתקופה ההומרית. לאל הרפואה אסקלפיוס נבנו היכלים רבים, שהיו כעין מרכזי בריאות ושירתו בהם כוהני האל.

התפתחות ראשונה של החשיבה המדעית מתוארכת למאה ה-6 לפני הספירה להגותו של תאלס. הוא היה הראשון שניסה להסביר את העולם ללא כוחות על-טבעיים וללא אלים. באמצעות חוקים קבועים של הטבע, שנשארים ללא שינוי ובלי יכולת של בני האדם להשפיע עליהם, והאדם מגלה אותם באמצעות התבוננות זהירה והגיון. הוגים נוספים באסכולה המילטית כמו דמוקריטוס המשיכו את דרכו.

הרמה של היפוקרטס מהמאה ה-1 בגלריית אופיצי

כבר במאה ה-5 לפנה"ס עסקו במקצוע רופאים חילוניים, בהם פילוסופים נודעים. כ"אבי הרפואה" נחשב היפוקרטס (460–357 לפנה"ס) שהשתית את עבודתו על תצפיות וניסויים, על חיזוי מהלך המחלה ותוצאותיה. הוא הניח כי קיימות בגוף ארבע ליחות (דם, ריר, מרה צהובה, מרה שחורה). הוא קבע שהמחלה היא תופעה טבעית, וסימניה מראים את תגובת הגוף נגדה, והיא מושפעת מתנאי האקלים, טיב המים, וגורמים סביבתיים אחרים. הוא הניח את היסודות לאתיקה הרפואית, הקרויה היום "שבועת היפוקרטס": שמירת סודותיו של החולה, הגשת עזרה רפואית לכל חולה וכו'. כתבים שיוחסו לו שימשו ספרי לימוד עד המאה ה-19.

אריסטו נחשב לאבי הביולוגיה, הוא הניח יסודות לאנטומיה השוואתית ולאמבריולוגיה (תורת התפתחות העובר).

בתקופה ההלניסטית נוסד באלכסנדריה מצרים, בית ספר לרפואה, בו הועמק חקר האנטומיה והפיזיולוגיה על ידי ניתוח גופות של פושעים. רופאים יוונים השתמשו באורוסקופיה לגילוי מחלות.

הרפואה ברומא העתיקה, כמו שאר תחומי המדע, הושפעה מיוון. אסקלפיאדס היווני (המאה ה-1 לפנה"ס) הבחין בין מחלות חדות וכרוניות, הכניס את שיטת חיתוך הקנה (כיום קוניוטומיה), השתמש בעיסויים, הכיר מחלות נפש והמליץ על ריפוי בעיסוק לטיפולן.

תולדות הטבע

החל בשנת 77 לספירה התפרסמה האנציקלופדיה הראושנה בהיסטוריה- תולדות הטבע על ידי חוקר הטבע ואיש הצי הרומי פליניוס הזקן. חלק מרכזי באנציקלופדיה, ספרים 20 עד 29 (XX עד XXIX), עוסקים בנושאים הקשורים לרפואה, במיוחד צמחים מהם מפיקים תרופות שימושיות. פליניוס מונה למעלה מ-900 תרופות, לעומת 600 ב-De Materia Medica (אנ') של דיוסקורידס, 550 ב-Theophrastus ו-650 בספרו של קלאודיוס גלנוס. מוזכרים הפרג והאופיום; פליניוס מציין שאופיום גורם לשינה ויכול להיות קטלני. מחלות והטיפול בהן מכוסות בספר 26. פליניוס מתייחס לקסם בספר 30 (XXX). הוא מבקר את הקוסמים, תוקף את האסטרולוגיה וטוען שמקורו של הקסם ברפואה, דבר שמתקיים על ידי העמדת פנים שהוא מציע בריאות. הוא מכנה את זרתוסטרה מפרס העתיקה כמקור לרעיונות קסומים. הוא קובע שפיתגורס, אמפדוקלס, דמוקריטוס ואפלטון כולם נסעו למדינות אחרות כדי ללמוד קסם, והעיר שזה מפתיע שמישהו קיבל את הדוקטרינות שהחזירו, ושהרפואה (של היפוקרטס) והקסם (של דמוקריטוס) היו צריכים לפרוח בו-זמנית בתקופת המלחמה הפלופונסית.

הרופא היווני קלאודיוס גלנוס (129–200), היה רופא החצר של הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס והיה בקי במדעים אחרים. הוא נחשב גדול חכמי הרפואה באימפריה הרומית, היה הראשון שפנה לניסויים פיזיולוגיים, קבע כי בעורקים זורם דם (לא אוויר כדעת קודמיו) מבלי שהכיר את מחזוריות הדם, חקר את מערכת העצבים המרכזית (ערך ניסויים בקופים חיים ובשאר יונקים). פרוטוקול ההכנה של תרופות על פי מרשם בקנה מידה קטן נקרא עד היום על שמו – הכנות גלניות. חיבוריו המדעיים הרבים היוו את ספרות הרפואה בימי הביניים, אולם ריבוי דעות מוטעות שהיו בכתביו, עיכבו את התפתחות הרפואה במשך תקופה ממושכת.

הרפואה בימי הביניים

איור של מערכת השלד מתוך הקאנון של אבן סינא

ערך מורחב – רפואת ימי הביניים

עם התפוררות הקיסרות הרומית, שקע גם המדע היווני-הלניסטי ונשכחו רבים מהישגי הרפואה. אחד מגורמי הנסיגה הייתה עלייתה של הנצרות, שראתה במחלות עונש על חטאים ובתפילות אמצעי ריפוי. הספרות הרפואית הייתה דתית-מקראית, כזאת שלא פגעה בעליונות הכנסייה (שלא ככתבי קלאודיוס גלנוס).

התקדמות הרפואה בתקופה זו הייתה בארצות ההחליפות המוסלמית, קודמה על ידי ערבים ויהודים, מהם פילוסופים נודעים. כתבי גאלנוס והיפוקרטס תורגמו לערבית ועברית, ואף חוברו ספרי רפואה מקוריים. נוסדו בתי ספר לרפואה בקורדובה ובטולדו המוסלמיות.

אל-ראזי מבגדאד (865–923) תרם לאבחנה מבדלת בין אבעבועות לחצבת. אבן סינא (980–1037) חיבר את "קאנון" שריכז את כל הידע הרפואי, והיה לספר החשוב ביותר בימי הביניים. הרפואה הערבית תרמה בשטח הכימיה ופיתוח התרופות המוכרות עד היום.

גדולי הרופאים היהודיים היו אסף הרופא (המאה ה-6~), שבתי דונולו (913–982 באיטליה), יצחק בן שלמה הישראלי (המאה ה-10 במצרים), והרמב"ם (המאה ה-12) אשר היה מסוללי הדרך לרפואה המונעת במערב. הרמב"ם היה כנראה מראשוני המבקרים השיטתיים של גאלנוס (לפחות מחצית המאה לפני רוג'ר בייקון). בסוף פרקי "משה ברפואה" הוא מעודד את הקורא-המתלמד לבקר את דבריו על סמך ההיגיון והניסיון האישי. הרופאים היהודיים קנו לעצמם מוניטין רב, רבים היו בחצרות המלוכה ומקורבים לאצילות, אך בשל דתם לא הורשו ללמד באוניברסיטאות.

הסטטוס החברתי של הרופא היה נמוך בימי הביניים, עובדה זו בלמה את התפתחות הרפואה. כדי שלא ייחשב עובד כפיים, הייתה מלאכת הניתוח בידי גלב (שהודרך על ידי רופא). הגלב עסק בהקזת דם, העמדת כוסות רוח וטיפול בעלוקות (שהיו מוכרות כטיפול יעיל עד לסוף המאה ה-19). רק החל מהמאה ה-15, עם עליית רמת הלימודים בבתי הספר לרפואה, החל ביקוש מחדש למקצוע, עלתה יוקרתו ושכרו והוכר כמקצוע חופשי.

התפתחות הרפואה בתקופת הרנסאנס

עם התפוררות החליפות המוסלמית, עלה חזרה לגדולה המערב. בית הספר הראשון לרפואה באירופה, קם בסאלרנו איטליה במאה ה-9, לימדו בו מורים מהמזרח ובהמשך הוקמו אחרים ברחבי איטליה שהייתה למרכז רפואה. עם תחילת המדע האמפירי במאה ה-13, המבוסס על ניסויים ותצפיות, החלו לזנוח את התאוריות הישנות של גאלנוס ואבן סינא. במאה ה-14 גברה ההתעניינות באנטומיה ובפיזיולוגיה, ומדעים אלו פותחו בתקופת הרנסאנס.

בתקופה זו, של תחילת הרסנאס האיטלקי החלו להתפתח אוניברסיטאות מערביות באזור צפון איטליה, שהיו יותר מדעיות וחילוניות באופיין לעומת מוסדות אקדמיים קדומים יותר שהיו בארצות האסלאם. בשנת 1088 קמה אוניברסיטת בולוניה, האוניברסיטה העתיקה ביותר בעולם המערבי. היא נוסדה מהתארגנות חופשית וחילונית יחסית (מנותקת משליטת הכנסייה או כל חצר מלוכה שהיא) של סטודנטים שבחרו ומימנו את הפרופסורים שלהם מכיסם. בשנת 1222 נוסדה אוניברסיטת פדובה כאשר קבוצה גדולה של סטודנטים ומרצים, שמאסו בפיקוח מטעם המלוכה והכנסייה, נטשו את אוניברסיטת בולוניה בחיפוש אחר חופש אקדמי רב יותר. הסטודנטים גם ניהלו את האוניברסיטה. החל מן המאה ה-15 ועד למאה ה-18 הייתה אוניברסיטת פדובה מרכז מחקר אקדמי מוביל בתחומי הרפואה (וכן במספר נושאים נוספים). שגשוג מחקרי זה התאפשר הודות לחסות שניתנה למוסד על ידי הרפובליקה של ונציה, אשר איפשרה מידה של חופש ועצמאות מהשפעת הכנסייה הקתולית. דבר זה אפשר לאוניברסיטה לארח גם סטודנטים יהודים. רופאים יהודים רבים למדו באוניברסיטת פדובה ורכשו בה השכלה רפואית וכללית והם שימשו סוכנים של ראשית ההשכלה בחברה היהודית ברחבי אירופה.

על אודות מבנה הגוף האנושי ידועה כיום באיורים המפורטים מאוד של ניתוחים אנושיים. בתקופתו זה היה כנראה ספר האנטומיה הטוב ביותר שקיים.

מתוך ספר האנטומיה של וסאליוס, De humani corporis fabrica libri septem

עם ההתעניינות המתחדשת באנטומיה ובפיזיולוגיה, תם עידן ימי הביניים והחלה תקופת הרנסאנס. לאונרדו דה וינצ'י עסק, בין השאר, בנתיחת מתים והעשיר את ידיעותינו אודות גוף האדם.

ב-1543 חיבר וסאליוס את ספר אנטומיה, על אודות מבנה הגוף האנושי ששלל את כל תורתו של גאלנוס והצטייר כמדויק ואמין יותר. הספר, שיצא באותו שבוע שבו התפרסם ספרו של קופרניקוס, כלל שבעה כרכים וכ-300 תמונות שהוכנו בחריטת עץ על ידי ון קלקר ואמנים אחרים. אוסף הספרים מבוסס על הרצאותיו של וסאליוס באוניברסיטת פדובה, שבמהלכן סטה מהפרקטיקה המקובלת על ידי ניתוח גופות כדי להמחיש לתלמידים את הנושאים באנטומיה. פרסום הספר גרם להתקפות קשות על וסאליוס בידי חסידי תורת גלנוס, אך תוך מספר שנים הפך ספר זה למקובל בבתי הספר לרפואה.

פאראצלסוס, 1493–1541, ביטל את תורת ליחות הגוף, חקר את חילוף החומרים, התאים את התרופות הידועות אל המחלות כדי לייעל את השפעתם, החדיר את השימוש בתכשירים כימיים. אנשים אלו נחשבים כאבות הרפואה המודרנית.

פארא בצרפת שחי במאה ה-16 נחשב לאבי הכירורגיה המודרנית. מיכאל סרווטוס, ספרדי שהתגורר בצרפת גילה במאה ה-16 את מחזור הדם הקטן (או גם מחזור דם ריאתי).

הרפואה בעת החדשה (מהמאה ה-17 עד המאה ה-19)

במאה ה-17 החלה הרפואה להתקדם, בהישענה על המדעים האחרים:

• ויליאם הארווי הוכיח ב-1628 את קיומו של מחזור הדם בגוף, והניח יסודות לאמבריולוגיה המודרנית. רבים חלקו על דעתו, אולם עירוי הדם הראשון שבוצע ב-1666 הוכיח את נכונותה.
• בתקופה זו הומצא המיקרוסקופ. לבנהוק, לוטש עדשות הולנד השתמש במיקרוסופ והיה כנראה הראשון שראה את התאים והחיידקים. החברה המלכותית סייעה להפצת תגליותיו.
• מרצ'לו מלפיגי גילה את כדוריות הדם, את מחזור הדם בנימים ואת שכבות העור. בבית הספר באוניברסיטת פדובה, נלמדה הרפואה בצמוד למיטת החולה.
• בעקבות מלחמות שפקדו את צרפת קודמה הכירורגיה, הוכרה החשיבות בטיפול בפצעים ובעצירת שטפי דם למניעת הלם.
• ב-1713 פרסם ראמציני ספר על מחלות מקצועיות (השפעת תעשיית המשי על עובדיה).
• סידנהם הדגיש את חשיבות התצפית על החולה.
• אלברט האלר, בן המאה ה-18, ערך ניסויים בבעלי חיים ומוכר כיוצר הפיזיולוגיה החדשה.
• בישה מצרפת ניסח את המושג ריקמה וכך ייסד את ההיסטולוגיה.
• ק.פ. וולף פיתח את התאוריה על השינויים המתרחשים ברחם ועל התפתחות העובר.

התקדמות נוספת באה בשטחי הכירורגיה, המיילדות והפתולוגיה. המסכת ומכשיר הרפלקסים נעשו למרכיב מרכזי בבדיקה הקלינית. הוכרה חשיבות מדידת החום אצל כלל החולים. האנטומיה הפתולוגית ונתיחת הגופות, נעשו לשיעורי חובה בלימודי הרפואה. חקר מערכת העצבים התפתח ונעשה למדע בתוך הרפואה. אדוארד ג'נר האנגלי, הרכיב ב-1796 את החיסון לאבעבועות שחורות, והניח יסוד לרפואת המניעה המודרנית. תרמו לכך החוקים הסניטריים המחמירים באנגליה, במחנות צבאיים ובעתות מלחמה.

הרפואה במאה ה-19

רשמיו של לואי פסטר על חיידקים בבירה

שימוש בכלורופורם להרדמת מטופל, אמצע המאה ה-19

ספר ביידיש 'רפואות ועצות', כיצד להציל אנשים ממוות, וילנה, 1836

בתחילת המאה ה-19 כבר הכירו הרופאים את גוף האדם לפרטיו, ולובנו ביסודיות התהליכים הפיזיולוגיים. החל חקר התא על ידי רודולף וירכו והופרכה תיאורית ליחות הגוף.

אופקים נרחבים העלה הניסוי, שבמהלכו דקר קלוד ברנאר בקרקעית החדר הרביעי של המוח ובכך הביא להפרשת סוכר בשתן. ברנאר הבליט בניסויו הרבים את השוני בין בלוטות הפרשה חיצונית לבלוטות הפרשה פנימית, והוא נחשב לאבי האנדוקרינולוגיה. המצאת כלים לבדיקת פנים העין והאוזן, העידו על עידון הבדיקות של איברי הגוף, ועל אפשרויות דיאגנוסטיות נוספות, כולל הבנת מוח האדם.

תאוריית החיידקים כגורמי מחלות שפותחה בעיקר בעקבות תגליות במחצית השנייה של המאה ה-19 הובילה להתקדמות עצומה בתחום הרפואה, החקלאות, והביולוגיה והובילה להפחתה ניכרת בתמותת תינוקות וילדים, ירידה בתמותת נשים בלידה, ירידה בתחלואה של בני אדם ובעלי חיים מתורבתים ולהערכה ניכרת בתוחלת החיים של כלל האנושות. התאוריה גילתה שמספר רב של מחלות קטלניות בקרב בעלי חיים (לרבות בני אדם) וצמחים, וכן זיהום פצעים נגרמים על ידי מחוללים זעירים ביותר – החיידקים. בהמשך נמצאו מחוללי מחלות זעירים נוספים כמו וירוסים, או מחלות זיהומיות עקב פטריות ומיקרו-אורגניזמים אחרים. ב-1862 לואי פסטר שם קץ לדעה שהחיים נוצרים מעצמם. הוא יצר חיסונים כנגד כלבת, גחלת, וכולרה, והמליץ על שיטת חימום החלב כדי לשמרו מחיידקים – פיסטור. מכון פסטר שהוקם ב-1888 קידם את ענף המיקרוביולוגיה ואת ההכרה בחיידקים כגורמי מחלה.

המנתח האנגלי ג'וזף ליסטר, קרא את עבודותיו של פסטר, ובעקבות זאת, הכניס לכירורגיה שיטות חיטוי של פצעים, מכשירי ניתוח, ידיים ובגדים באמצעות פנול (חומצה קרבולית), ומאוחר יותר הכניס את השימוש בכפפות ובמסכות. כך תרם להפחתת הזיהום אצל חולים והפחית את מקרי התמותה לאחר לידות של ההרות ולכן הוא נחשב אבי הניתוח המודרני.

רוברט קוך שהיה רופא כפרי גרמני, חקר את חיידקי הגחלת (האנתרקס). הוא הצליח לגדל חיידקים בתרבית וגרם לעכברים להיות חולים בגחלת על ידי הזרקה של החיידקים לעכברים. עבודתו הקפדנית של קוך סיפקה בסיס ניסויי לזיהוי מחלות זיהומיות, שכולל ביצוע ניסויים בבעלי חיים ובבני אדם. המחקר שלו הוביל לזיהוי "העיקרים של קוך" – ארבעה קריטריונים שנועדו לקבוע קשר סיבתי בין גורם מיקרוביאלי למחלה כלשהי. קוך גילה בהמשך את מתג השחפת, ותלמידו פרידריך לפלר גילה את מתג הדיפטרייה. עד מהרה גם זוהו פרזיטים מסוימים כמחוללי מחלות – מלריה, וקדחת צהובה. במחלות אלה, כמו גם במחלת השינה, התברר לחוקרים כי מחלות זיהומיות עלולות להדביק אנשים באמצעות עקיצת חרקים.

בעקבות תגליות אלו החלו לייחס ערך תחלואי לרעלנים שמקורם בחיידקים, וערך הגנתי לנוגדנים בדם. איליה מצ'ניקוב הוכיח את תפקידן של כדוריות הדם הלבנות במערכת ההגנה של הגוף. פותחו חיסונים לטטנוס, דבר, דיזנטריה ועוד. נחקרו מחלות רבות כעגבת וקדחת הבהרות.

בתחומי רפואה אחרים הועמק הידע לגבי בעיות אנדוקריניות, הרדמה, מחלות כליות ולב ועוד. ב-1846 הדגים תומאס מורטון הרדמה כללית באתר ושנה מאוחר יותר הוכנס לשימוש הכלורופורם, אשר פתח אפשרויות חדשות בתחום הכירורגיה.

בשלהי המאה ה-19 המשיכו התגליות המסעירות ששינו את עולם הרפואה. בשנת 1895 גילה וילהלם רנטגן את קרני ה-X (קרני רנטגן). ב-1898 גילו פייר ומארי קירי את קרני הרדיום. בתחום מחלות הנפש הונח יסוד לתורת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. בנוסף, חלה התקדמות בתחומי הכימותרפיה, אימונולוגיה, ומדע התזונה, שפותחו ושוכללו במאה ה-20.

הרפואה במאה ה-20

המהפכה המיקרוביולוגית וגילוי המנגוניים הביולוגיים של מחלות רבות בתחומי הרפואה האנושית, וטרינריה של בעלי חיים ומניעת מחלות בקרב צמחים המשיכו במהלך המאה ה-20. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 התגלה כי חלק מהמחלות כמו מחלת השינה, מלריה וקדחת צהובה, שהעברתם נחשבה מסתורית וחסרת דפוס ברור, מועברות על ידי עקיצות של חרקים כמו יתושים וזבובים שמעבירים גורמים זיהומיים כמו טפילים, וירוסים או חיידקים.

לאחר גילוי תורת החיידקים בשנת 1876, מקצוע הרפואה השתנה במהירות ובאופן יסודי. לדוגמה, בין השנים 1900 ל-1910 איגוד הרפואה האמריקאי גדל מ-8,400 חברים ל-70,000 חברים. צמיחה זו ייצגה את המעבר מפרקטיקות רפואיות מקומיות עם יעילות מפוקפקות, למקצוע מאורגן לאומי הפועל כשומר סף מוסדי לפרקטיקות מבוססות מדע.

ב-1928 הבחין הרופא וביוכימאי אלכסנדר פלמינג, כי זיהום פטרייתי על פגע במושבות חיידקים. הוא גילה שחומר פעיל מסוים שמייצרת הפטרייה הוא הגורם להרג החיידקים וקרא לחומר פניצילין. פלמינג פרסם את ממצאיו בשנת 1929, אך הם לא עוררו עניין בקרב הציבור ובקרב עמיתיו המדענים. פלמינג עבד לבדו חסר את הציוד הדרוש לביצוע מחקרים בסדר הגודל הנדרש. עשר שנים לאחר גילוי הפניצילין על ידי פלמינג החל הווארד פלורי להתעניין בנושא המחקר האנטיביוטי, ובמהלך חיפושיו אחר מאמרים בנושא נתקל בזה של פלמינג והתעניינותו בנושא התעוררה. פלורי החל לחקור את הפנצילין יחד עם ארנסט בוריס צ'יין ועבד במעבדה מצוידת וממומנת היטב. צ'יין ופלורי החלו לנסות את האנטיביוטיקה על יצורים חיים והזריקו את הפניצילין הטהור לגופן של חיות מעבדה. הניסויים הוכתרו בהצלחה ולחיות לא נגרם שום נזק. פלורי וצ'יין הוכיחו כי לפניצילין אכן יש פוטנציאל כתרופה אנטיביוטית. עם זאת הפקת האנטיביוטיקה נותרה יקרה מאד. הפניצילין נכנס לשימוש בשנת 1942. עם התקדמות מלחמת העולם השנייה באירופה, הפך הפניצילין למוצר יקר ערך עד מאוד, ואומרים כי היה שווה פי כמה ממשקלו בזהב הוא גם נחשב סוד צבאי של בעלות הברית. מאוחר יותר פותחו שיטות להפקת כמות גדולה בהרבה של אנטיביוטיקה ופתחו סוגי אנטיביוטיקה נוספים.

ההתמחות המקצועית והפיצול לתחומי התמחות צרים הולך וגדל; הדבר נובע מריבוי הרופאים וכן מהצטברות במשך השנים של כמות רבה של ידע בכל אחד מתחומי הרפואה, דבר המאפשר התמקדות טובה יותר. הטיפול ניתן כיום במרפאות, בבתי חולים, בקליניקות פרטיות ולעיתים אף בבית החולה. הרופא אינו עובד לבדו, כלי עזר רבים עומדים לרשותו: מכוני מחקר, מכוני רנטגן, מעבדות וטכנאים.

לאור ההתפתחות המהירה של מדעי הרפואה חשוב מאוד עדכון מתמיד של העוסקים בתחום בהתפתחויות האחרונות. בהקשר לכך חלק מהשתלמויות מאורגנות על ידי גופים מסחריים כגון יצרני התרופות. בארצות הברית שמים דגש מיוחד על השתלמויות במסגרת שלא תלויה בגופים מסחריים – פירוט אקדמי.

הרפואה במאה ה-21

המאה ה-21 הביאה בכנפיה סדרת מהפכות נוספות שמשנות לאיטן את פני הרפואה המודרנית כיום: התפתחות הביוטכנולוגיה, מחקר בתאי גזע, מחקרים פורצי דרך בתחום הגנטיקה והתקדמות מהירה בתחום הננוטכנולוגיה מאפשרות כיום טיפול רפואי למחלות שנחשבו בעבר חסרות מרפא או ניתנות לריפוי אך בקושי. מאידך הרפואה בתחילת האלף החדש נאלצת להתמודד עם אתגרים חדשים שלא היו בעבר: האיידס, שכיחות גבוהה של סרטן בקרב האוכלוסייה, ומחלות לא מדבקות שונות הנובעות בחלקן מאורח חיים מערבי כמו עישון (בכמות גבוה בהרבה מאשר בעבר עקב תעוש העישון), תזונה מעובדת, תזונה עתירת קלוריות ואורח חיים יושבני ועוד. הההצלחות במניעת מוות בגילאים צעירים פרושן אוכלוסייה מבוגרת יותר שיש לה מחלות ובעיות שפחות נפוצות בגילאים צעירים כמו מחלת פרקינסון ומחלת אלצהיימר.

ההצלחה של הרפואה המערבית באה עם עליה בתוחלת החיים, וירידה בתמותת תינוקות ועום תמותה במהלך החיים מסיבות שונות כמו תאונות, מחלות מידבקות ומחלות לא מדבקות. באופן כללי העלייה בתוחלת החיים קשורה גם לעלייה בתוחלת שנים בריאות - כמות השנים שבהם אדם נשאר בריא ובתפקוד גבוה ללא כאבים או מחלות כרוניו שונות. בחלק מהמדינות המערביות (כמו יפן, ישראל, המדינות הסקדניבניות) הייתה במהלך המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 עליה משמעותית בתוחלת החיים במשך כמה עשורים, והן מתקרבות כיום להתמתנות בעלייה בתוחלת החיים - תהליכי הזדקנות שונים, חלקם ברמה התאית, מקשים על המשך עלייה משמעותית נוספת, ויש צורך בפריצות דרך משמעותית כדי להתקדם בתחום זה.

ראו גם

• היסטוריה של הביולוגיה
• תאוריית החיידקים כגורמי מחלות
• ארגון הבריאות העולמי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של הרפואה בוויקישיתוף