מלחמת ארצות הברית–ספרד
ערך ללא מקורות
| ||
ערך ללא מקורות | |
הסתערות "הפרשים הקשוחים"(אנ') של תיאודור רוזוולט במהלך קרב גבעת סן חואן, הקרב המפורסם ביותר של המלחמה | ||||||||||||||
תאריכים | 25 באפריל 1898 – 12 באוגוסט 1898 (110 ימים) | |||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
קרב לפני | מלחמת העצמאות של קובה | |||||||||||||
מקום |
הים הקריבי: קובה, פוארטו ריקו האוקיינוס השקט: גואם, הפיליפינים | |||||||||||||
עילה | התפוצצותה של ספינת הצי האמריקני "המיין" בנמל הוואנה, קובה בעת מהומות בעיר. | |||||||||||||
תוצאה |
חוזה פריז (1898), לפיו ספרד מוותרת על כל תביעה לריבונות על קובה; ספרד מוסרת את פוארטו ריקו וגואם לארצות הברית; ספרד מוסרת את הפיליפינים תמורת תשלום של 20 מיליון דולר. תחילתה של מלחמת ארצות הברית בפיליפינים | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מלחמת ארצות הברית–ספרד (באנגלית: The Spanish–American War, בספרדית: Guerra Hispano-Estadounidense) התרחשה ב-1898 ובעקבותיה השתלטה ארצות הברית על מושבותיה של ספרד בים הקריבי ובאוקיינוס השקט.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]מסוף שלטונו של פליפה השלישי בתחילת המאה ה-17 הלך ונחלש כוחה של ספרד כמעצמה עולמית. בסוף המאה ה-19, לאחר שכל מדינות דרום אמריקה השתחררו מעולה, נותרה ספרד כשברשותה מושבות ספורות בלבד שהיו מפוזרות באוקיינוס השקט, באפריקה ובאיי הודו המערבית. גם המושבות הספורות שנותרו תחת שליטה ספרדית תבעו את עצמאותן. באיי הפיליפינים החלו לפעול כוחות גרילה מקומיים כנגד השלטון הספרדי ובקובה תנועת הגרילה הייתה קיימת כבר כמה עשרות שנים. לממשלה הספרדית לא היו האמצעים הכספיים וכח האדם להתמודד עם ההתקוממויות. הצעדים שכן ננקטו היו בעיקר צעדי עונשין בצורה של הוצאות להורג של מי שהיו חשודים כמורדים והתייחסות קשוחה לכפרים ועיירות שהיו חשודים בסיוע למורדים. ב-1894 הטילה ארצות הברית מכס על יבוא הסוכר מקובה. תעשיית הסוכר, שהייתה התעשייה העיקרית בקובה, נקלעה למשבר עמוק שבעקבותיו פרץ מרד חדש בספרדים. בסוף שנות התשעים של המאה ה-19 המורדים ברוב המקומות הוכנעו ובקובה שרר שקט יחסי. אולם, בטווח הארוך, מעמדה של ספרד במושבות היה חלש ביותר.
האירועים שהתרחשו בקובה חפפו למלחמת עיתונות שנערכה בארצות הברית, באותה תקופה, בין רשת העיתונים של ויליאם רנדולף הרסט ובין עיתוניו של ג'וזף פוליצר. במלחמה זו ניצחה העיתונות הצהובה של הרסט שהפיצה סיפורי זוועות (חלקם היו בדויים וחלקם מנופחים) על אכזריות הספרדים ויצרה בארצות הברית דעת קהל שתמכה במלחמה כנגד ספרד, כדי להתערב בנעשה בקובה ולמנוע "מהספרדים האכזריים להעניש באכזריות את הקובנים האומללים".
מלבד זאת, היו לחצים אמיתיים שדחפו את שתי המדינות למלחמה. הצי האמריקני היה בתהליך התעצמות ומפקדיו חיפשו זירה לבחון בה את כוחם. ידוע כי כבר שנה לפני פרוץ מעשי האיבה בין שתי המדינות תכנן הצי האמריקני התקפה על הפיליפינים הספרדית. בנוסף, הצבא האמריקני סיים מספר שנים לפני כן את העימותים עם שבטי האינדיאנים וגם מפקדיו קיוו למשימה חדשה. הממשל האמריקני וגם דעת הקהל בארצות הברית ראו את ההתקוממויות בקובה כהמשך ישיר למלחמות השחרור של מדינות אמריקה הדרומית מהשליט הספרדי. מדיניות זו תאמה גם את דוקטרינת מונרו שדרשה אי התערבות של מדינות אירופאיות בנעשה ביבשת אמריקה (הדרומית והצפונית). בנוסף, חלקים גדולים בציבור האמריקני חשבו שקובה היא בבחינת אדמה שצודק יהיה אם תהיה שייכת לארצות הברית. אם בגלל קרבתה לפלורידה ואם מאחר שכלכלתה הייתה מבוססת על סחר עם ארצות הברית. כפי שתיאר זאת סנטור ממדינת נברסקה: "מלחמה עם ספרד תגדיל את ההכנסות של כל מסילת ברזל באמריקה, היא תגדיל את התפוקה של כל מפעל אמריקני, היא תאיץ כל ענף בתעשייה ובמסחר המקומי". גם בספרד הממשלה לא ממש התנגדה למלחמה. הצי האמריקני לא הוכיח את עצמו עדיין. למרות מצבו הרעוע של הצי, הספרדים סמכו על ההיסטוריה המפוארת שלהם בקרבות הימיים ובקרב האריסטוקרטיה הספרדית שררה גם דעה כי הצבא והצי האמריקנים שכללו בתוכם חיילים ומפקדים ממוצאים אתניים שונים, לא יוכלו לעמוד ולהילחם כאשר יופעל עליהם לחץ רציני.
קיימת גם טענה האומרת כי הסיבה האמיתית שדחפה את ארצות הברית למלחמה לא הייתה העיתונות הצהובה ודעת הקהל שדחפה את הנשיא ויליאם מקינלי לעימות שבו לא רצה, אלא, שארצות הברית הייתה במסלול אימפריאליסטי כבר ממלחמת ארצות הברית–מקסיקו בשנים 1846–1848 והמלחמה בספרד נועדה ליצור בסיסים לאספקת פחם לספינות הצי האמריקני. תימוכין לעמדה זו אפשר למצוא גם בהשתלטות של ארצות הברית על הוואי ביולי 1898 שנעשתה בדרכי שלום ותוך הסכמת השליטים המקומיים. מקינלי שהיה אימפריאליסט עקבי במדיניותו תמך בייעוד הגלוי שהייתה פילוסופיה מדינית בארצות הברית וטענה שארצות הברית נועדה להתרחב.
התחלת המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-15 בפברואר 1898 אירע פיצוץ בספינת הצי האמריקני "מיין" (USS Maine), שעגנה בנמל הוואנה שבקובה. הספינה טבעה במהירות ואיתה קיפחו את חייהם 260 מלחים אמריקנים (מתוך 374 אנשי צוות). העיתונות האמריקנית שהובלה על ידי העיתונים הניו יורקים, טענה שמדובר בחבלה שנעשתה על ידי הספרדים ועודדה את הציבור האמריקני לדרוש ממנהיגיו לצאת למלחמה. סיבת הפיצוץ שנויה במחלוקת עד היום, אולם הסברה שהפיצוץ בוצע על ידי הספרדים נחשבת כבעלת הסבירות הנמוכה ביותר – ככל הנראה הפיצוץ נבע מדליפת גז.
לפני הפיצוץ ב"מיין", הנשיא האמריקני באותה עת - ויליאם מקינלי, לא נטה להיכנס למלחמה כנגד ספרד. אבל, טביעת ה"מיין" ולחץ דעת הקהל אילצו אותו להסכים למהלך. ראש הממשלה הספרדי פרחדס מטאו סגאסטה ניסה למנוע את המלחמה על ידי החזרת הפקידים הספרדיים שהואשמו בחבלה לספרד ועל ידי הצעה לתת אוטונומיה לקובה, אולם צעדיו לא נשאו פרי. ב-11 באפריל ביקש מקינלי את אישור הקונגרס לשלוח כוחות אמריקנים לקובה על מנת לסיים שם את מלחמת האזרחים. ב-19 באפריל העביר הקונגרס האמריקני החלטות האומרות כי קובה היא חופשייה ועצמאית וכי ארצות הברית לא דורשת בה זכויות כלשהן. עוד קבע הקונגרס כי על ספרד להסיג את כוחותיה מקובה ואישרה לנשיא להפעיל כח צבאי במשבר ככל שידרש. ב-25 באפריל הכריז הקונגרס כי בין ארצות הברית ובין ספרד שורר מצב מלחמה. בניגוד לחברי מפלגתו הרפובליקנים, דעתו של מקינלי הייתה כי ברגע שכבר נכנסה ארצות הברית למלחמה, עליה להשיג בסיס צבאי בקובה ושליטה בפיליפינים.
הפיליפינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרב הראשון במלחמה התרחש ב-1 במאי 1898 במפרץ מנילה. הצי האמריקני באוקיינוס השקט בפיקודו של ג'ורג' דיואי הביס את הצי הספרדי בקרב שארך שש שעות בלבד. אף מלח אמריקני לא נפגע בקרב זה. בהמשך תקפו לאומנים פיליפיניים בהנהגת אמיליו אגינלדו את הכוחות הספרדים ברחבי הפיליפינים. כ-15,000 ספרדים נכנעו בפני המורדים המקומיים והוסגרו לצבא האמריקני. אגינלדו והמורדים הפיליפינים התאכזבו מכך שהאמריקנים לא העניקו להם עצמאות והמשיכו לשלוט באיים בדומה לספרדים. כחודש לאחר קרב מפרץ מנילה הכריז אגינלדו על עצמאות באופן חד צדדי ובפברואר 1899 החלה מלחמת ארצות הברית בפיליפינים.
קובה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפעולה הראשונה בקובה הייתה יצירת בסיס יבשתי בפלישה האמריקנית למפרץ גואנטנמו שבוצעה על ידי הנחתים האמריקנים ב-10 ביוני 1898. הצי האמריקני נתקל בצי הספרדי במפרץ סנטיאגו ב-3 ביולי. התוכנית האמריקנית הייתה להטביע בפתח הנמל ספינה ולגרום ללכידת הצי הספרדי ששהה בנמל. התוכנית נכשלה לאחר שצוות הספינה האמריקנית נשבה. אולם, למרות הכישלון, הצליחו האמריקנים להביס את הספרדים בקרב הימי שהתחולל במפרץ. הם השתלטו על הנמל ובכך מנעו אספקה לכוחות הספרדים באזור סנטיאגו ובמקביל, אפשרו נחיתה מסודרת של כוחות אמריקנים באי.
תאודור רוזוולט הפך לגיבור מלחמה בארצות הברית לאחר שעמד בראש הלוחמים שהסתערו על גבעת סן חואן, בקרב שהתרחש בפאתי סנטיאגו ב-1 ביולי. האמריקנים נעזרו במורדים הקובנים שהונהגו על ידי גנרל קליצ'ו גרסיה. למרות מה שנכתב בעיתונות האמריקנית, דיווחים לא מוטים מראים כי הלחימה לא הייתה כה קשה. ברוב המקרים נכנעו הספרדים ללא קרב והבעיות העיקריות של הצבא האמריקני בלחימה היבשתית היו התמודדות עם החום והמחלות. בתוך כחודש הצליחו האמריקנים להשתלט על כל האי.
פוארטו ריקו
[עריכת קוד מקור | עריכה]כצעד מכין לפלישה, נשלח בחודש מאי 1898 קצין ארטילריה אמריקני למשימת מודיעין בפוארטו ריקו וסיפק לצבא האמריקני מידע ומפות של בסיסי הצבא הספרדי. ב-10 במאי התקרבו לראשונה ספינות אמריקניות לחופי פוארטו ריקו אך נסוגו לאחר שנורתה לעברם אש על ידי ספינות תותחים ספרדיות. יומיים מאוחר יותר, שייטת של 12 ספינות אמריקניות הפגיזה את סן חואן. ההפגזה, שפגעה בבתים רבים בעיר, גרמה לבהלה בקרב התושבים. ב-25 ביוני הטילו האמריקנים מצור ימי על נמל סן חואן. באמצע חודש יולי, גנרל נלסון מיילס, שהיה מפקד הפלישה לקובה, קיבל הוראה לפלוש לפוארטו ריקו. היציאה למשימה התבצעה ממפרץ גואנטנמו שבקובה, הנמצא כ-800 ק"מ מערבית לפוארטו ריקו. 3,300 חיילים אמריקנים, שהובלו על ידי תשע ספינות הובלה בליווי ספינת מלחמה אחת, נחתו בגואניקה והשתלטו תוך זמן קצר על האי ללא התנגדות ממשית.
סיום המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי ששני הציים שלה נפגעו קשות, הבינה ספרד כי לא יהיה באפשרותה לתגבר ולתחזק את כוחותיה באוקיינוס השקט ובים הקריבי, ולבסוף פנתה לשלום. הפסקת מעשי האיבה הייתה ב-12 באוגוסט. חוזה השלום הרשמי – חוזה פריז (1898) נחתם ב-10 בדצמבר ואושר בפברואר 1899 על ידי הסנאט האמריקאי.
ארצות הברית השיגה שליטה כמעט בכל מושבותיה של ספרד ובכללן: הפיליפינים, גואם ופוארטו ריקו. לקובה הוענקה לכאורה עצמאות, אך למעשה, הוטלו עליה מגבלות שונות כמו איסור על כריתת בריתות עם מדינות אחרות.
בפיליפינים, שעבורה שילמו האמריקנים לספרדים 20 מיליון דולר, כחלק מחוזה פריז, פרץ מרד כנגד האמריקנים שהתפתח לכדי מלחמה ארוכה ועקובה מדם – מלחמת ארצות הברית–הפיליפינים.
תוצאות המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמה שבחלקה נגרמה על ידי רצון הציבור האמריקני לסיים את דיכוי הקובנים על ידי הספרדים, הביאה, בסופו של דבר, לתוצאה של שלושה כיבושים טריטוריאליים על ידי ארצות הברית, רבבות ספרדים וקובנים הרוגים ורבע מיליון תושבי הפיליפינים שנהרגו במלחמה שהתפתחה בעקבותיה. חלפו עוד מספר שנים עד שהקובנים זכו לעצמאותם, שכן הכוחות הצבאיים האמריקנים נשארו באי ושלטו בו. גם לאחר עזיבתם המשיכה ארצות הברית להיות מעורבת בפוליטיקה הקובנית, בעיקר באמצעות האיום המתמיד של התערבות צבאית, בהתאם לתיקון פלאט בחוקה הקובנית שניכפה עליה בידי ארצות הברית.
למלחמת ארצות הברית-ספרד יש חלק משמעותי בהיסטוריה של ארצות הברית והיא מסמנת את עלייתה והופעתה של ארצות הברית כמעצמה עולה, השווה בכוחה לפחות לכל כוח דומה באירופה, ואת תחילתה של ההתפשטות האמריקנית. מאז ובמהלך המאה העשרים לקחה ארצות הברית חלק בסכסוכים שונים ברחבי העולם. בארצות הברית אמנם התפתח ויכוח ציבורי נוקב לגבי מדיניות ההתפשטות האמריקנית הכוללת שליטה במושבות. אולם, בסופו של דבר, למרות האופוזיציה הקולנית, שכללה בין היתר את הסופר מארק טוויין, ניצחונו הסוחף של הנשיא מקינלי בבחירות לנשיאות בשנת 1900 הוכיח את תמיכת הציבור האמריקני במדיניות החדשה.
המלחמה הובילה גם לחיזוק הצבא, שכן, אף שארצות הברית ניצחה במלחמה, היה זה פחות בזכות הצבא האמריקני, שלא היה כל כך חזק ומפותח (יחסית לתקופה), ויותר בזכות חולשת הספרדים ועקשנות הקובנים והפיליפיניים. לכן, אחרי המלחמה, התקבלו בקונגרס מספר החלטות שנועדו לחזק את הצבא, כגון הגדלת מספר החיילים בשירות קבע ל-100,000.
ויליאם רנדולף הרסט קיבל בעקבות המלחמה מעמד של מוסד. הוא הפך למעשה לאיל העיתונות האמיתי הראשון בעולם. עיתוניו הראו יכולת השפעה מכרעת על דעת הקהל בארצות הברית עד כדי דחיפתה למלחמה ובכך הוא נעשה בעל השפעה רבה יותר מרוב הפוליטיקאים. תופעה מעניינת נוספת של המלחמה הייתה השלמה בין הצפון והדרום בארצות הברית. הייתה זו המלחמה הראשונה אחרי סיום מלחמת האזרחים האמריקנית ב-1865. מנהיגי הדרום זכו להכרה וכבוד מחודשים ובמקביל התגברה בצפון ההפרדה בין השחורים ללבנים לפי הדוקטרינה של "שווים אך נפרדים".
בספרד חוללה התבוסה תנועה תרבותית ואינטלקטואלית, שלימים זכתה לכינוי דור 1898, שניסתה להסביר כיצד איבדה ספרד את האימפריה שלה תוך כדי בחינה עצמית נוקבת.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דייוויד זוק ורובין הייאם, קיצור תולדות המלחמות, הוצאת מערכות, 1981, עמ' 211–214.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- The World of 1898: The Spanish-American War - ספריית הקונגרס בארצות הברית
- מלחמת ארצות הברית–ספרד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ידיעות עיתונאיות היסטוריות על מלחמת ארצות הברית-ספרד באתר: שפת הים - ים וספנות בעיתוני ההשכלה והתחייה, 1918-1856.
- מלחמת ספרד-ארצות הברית, 1898, דף שער בספרייה הלאומית