"זה עליי מספרת את הסיפורים שאני רוצה לספר, בסדר שאני רוצה לספר אותם, עם הנוף הקולי שדרכו אני רוצה לספר אותם", אומרת RAYE ל-Apple Music על אלבום הבכורה שלה, My 21st Century Blues. המוזיקאית-יוצרת מדרום לונדון, שנולדה בשם Rachel Keen, נאלצה להמתין זמן רב יותר מבדרך כלל כדי להגיע לכך. ביוני 2021, היא טענה במדיה החברתית שהיא לא "קיבלה רשות" להוציא אלבום בכורה באורך מלא, למרות שהיא הוחתמה על חוזה של ארבעה אלבומים שבע שנים קודם לכן, וש"נמאס לה שנרדמים במשמרת שלה". (זמן קצר לאחר מכן היא עזבה את הלייבל שלה והוציאה את האלבום הנוכחי כאמנית עצמאית). "באמת נדרשו כאן די הרבה התבוננות לתוך הנשמה ותרפיה וסליחה והרהורים", מספרת RAYE לגבי מה שקרה אחר כך. "רציתי לחזור לשירים שהייתה לי תשוקה אליהם". אלה למעשה שירים ש-RAYE כתבה שנים קודם לכן, ועכשיו, לאחר שהיא שבה אליהם ועיבדה אותם מחדש, מרכיבים את מחציתו של My 21st Century Blues. מרבית השירים האחרים הם שירים חדשים שהיא כתבה לאחר שהיא ברחה לבקתה ביוטה עם הידיד שלה המפיק Mike Sabath, כשהיא מצוידת ברשימה של נושאים להעמיק בהם (שאותם ניתן למצוא בכמה מהשירים היותר בשרניים באלבום, כמו Body Dysmorphia ו-Environmental Anxiety). לא תמיד My 21st Century Blues פשוט להאזנה: RAYE מעבדת בו באופן ישיר חוויות טראומטיות שכוללות אלימות מינית, שימוש בחומרים משני תודעה, הפרעות אכילה ואת תחושת המחנק שהיא חשה כאישה בתעשיית המוזיקה – וזאת באמצעות שילוב של מגוון סגנונות, החל מטריפ-הופ ועד לדאנס סוחף, דאנסהול, פופ קולנועי, גוספל, בלוז ועוד. ההגעה לנקודה הזאת, לדבריה, מייצרת תחושה של "חותמת האישור הכי יפה", וגם משהו דומה לריפוי. "הכל פה כמו תרופה מבחינתי", היא אומרת. "אני כל כך מתרגשת עבור האמנית שאני זוכה להיות עכשיו. זה מה שהכתיב עבורי את הטון, לדעת כמה הרבה פוטנציאל יש במה שאני יכולה לומר ובסיפורים שאני יכולה לספר". בהמשך RAYE מדברת על כל אחד מהשירים באלבום הבכורה המיוחל שלה. Introduction. לפני הסינתיסייזרים וכל הדברים האלקטרוניים, זו הייתה פשוט הופעה. זו הייתה להקה אמיתית. הזמר או הזמרת היו מגיעים ושרים לך בשמלה יפה או בחליפה יפה. רציתי מאוד שמאזינים ומאזינות ירגישו כאילו במועדון בלוז קטן או במועדון ג'אז, ושיגמעו את כל השירים שסוטים בפראות לכיוון אחר ורחוק מכל זה". Oscar Winning Tears. "הגרסה שאפשר לשמוע עכשיו ממש קיבלה צורה משלה מאז הדמו המקורי. כשקרה העניין עם הסימום [גבר ש-RAYE הכירה וסמכה עליו הכניס משהו למשקה שלה], האדם הזה פשוט בכה לי בפנים. הוא היה הקורבן. חשבתי לי, 'וואו, יש לי שיר לזה'. זה היה משחרר. וכשסיימנו אותו, ידעתי שזו חייבת להיות ההתחלה. אני חושבת שהקונספט הראשוני ואז גם הסיפור, השתלבו לבסוף בצורה כל כך מושלמת ליצירה יפהפיה של תרופה בשבילי". Hard Out Here. "כאשר הסיפור או תחושה שורפים לי בחזה, הם חייבים למצוא דרך החוצה בכוח. אלו היו פשוט זעם וכאב שזרמו החוצה. בשורה על המנכ"לים ועל פריווילגיה לבנה (?All the white men CEOs, fuck your privilege/Get your pink chubby hands off my mouth/Fuck you think this is), טכנאי הסאונד דפק לי מבט, אבל אמרתי, 'כן, אנחנו הולכים לשם!' השיר הזה הוא אני, מבטיחה לעצמי שאני אתאושש. קשה לספר את הסיפור על מה שעברתי במילים, כי קרה כל כך הרבה לאורך תקופה כה ארוכה. לדעתי, באמת עשיתי עבודה טובה בלהתאפק ולהחזיק אותו עמוק בפנים. חלק מהדברים שנאמרו והאופן שבו נעשתה עליי מניפולציה רגשית, הם אפלים מאוד. אחרי שהצלחתי לעבור את זה, הייתי חייבת רק להזכיר לעצמי שאני אתאושש". Black Mascara. "בדיוק חזרתי מהמקום שבו התקיפות האלו התרחשו, והייתי ממש לא בטוב. זה היה בדיוק אחרי ש-BED (הלהיט של RAYE מ-2021, עם Joel Corry ו-David Guetta) יצא, אז הייתי מוכרחה למכור את תדמית נערת הפופ. באותו זמן היה לי אור ירוק להקליט אלבום, לפני שהם שינו את דעתם בפעם האחרונה. ניגנתי כמה אקורדים והם יצאו מאוד ערפדיים ובסגנון ימי הביניים. בדרך לשם, היה לי כבר את המשפט 'Once you see my black mascara/Run from you', אז פשוט בניתי את המילים. היה לנו סשן ביום למחרת, אבל ביטלתי אותו – לא הייתי שם עדיין – ולא הקשבתי לשיר עד אולי שלושה שבועות אחרי ששלחתי אותו. לחצתי על פליי, והוא נשמע בדיוק כמו שהוא נשמע עכשיו. שמתי אותו על השמעה חוזרת". Escapism. "אני חושבת שכשהייתי בדרך לצאת מהפרקים האפלים יותר בחיי, הייתי זקוקה לשיר הזה. הוא נותן לי תקווה. Mike ניגן לי את הביט הזה במכונית, ואני עשיתי ראפ אגרסיבי כזה. ידעתי בדיוק איזה סיפור אני רוצה לספר פה. כשהגענו ליוטה, נכנסתי לשירותים ואמרתי תפילה קצרה – 'אל יקר, עזור לי למצוא את המילים הכי טובות לשיר'. אחר כך הגעתי למיקרופון והכל התחבר כל כך מהר – אולי תוך שעה וחצי. אני עדיין מעכלת את ההצלחה של השיר הזה כי לא ציפיתי לה בכלל. אני לא עושה את זה כדי לכוון להצלחה במיינסטרים. אני לא עושה את זה כדי להשיג אלבומים במצעדי המובילים. זו לא המטרה של השירים האלה". Mary Jane. "אני מישהי של הכל או כלום בכל היבט בחיי. אז, כשמשהו מסוכן מגיע (סמים), זה יכול להיות ממש רע – ממש, ממש רע. המילים בשיר הזה אפלות, אבל שימוש בסמים זה משהו שממש, ממש, יכול לקחת אותך לשם. זה שיר אהבה ששולב עם תחושת מועקה קלה מאחורי המוזיקה. רציתי שהוא יעורר אי-נוחות". The Thrill Is Gone. "השיר הזה היה קיים שנים אבל היה שונה לגמרי בהתחלה. תמיד רציתי להחזיר אותו חזרה בזמן. הקלטנו אותו על טייפ ויצרנו אותו ב-Valentine Studio בלוס אנג'לס. יש שם שטיחים על כל הקירות, וזה הרגיש כמו טעימה ממש מהדרך שבה מוזיקה נוצרה פעם. ההקלטה של זה הייתה חוויה יפהפייה. הסיפור מרגיש כל כך קלאסי, אבל התמונה בראש שלי כל כך משובשת ומודרנית ומוזרה. אני ממש אוהבת את המקום שלקחנו אותו אליו". Ice Cream Man. "זה השיר הכי קשה באלבום בשבילי. יש כל כך הרבה רבדים של מה שנלקח ושל מה שהושפע והשתנה לאחר טראומה ואלימות מינית. כל כך הרבה נגנב. את נאבקת בכל כך הרבה מוקשים כמו, 'זו אשמתי? אני זו ששמתי את עצמי במקום לא נכון? אני מוציאה דברים מפרופורציה?' זה פשוט הופך לדבר המכוער הזה שאני מוכרחה להתמודד איתו למשך שארית חיי בגלל המעשים המטומטמים והדוחים של מישהו אחר. ואני חושבת שלכל הפחות, זו אני שמכריזה מה אני ושאסור להרשות לדברים האלה להגדיר את מי שאנחנו הופכים להיות. הוא נכתב עבורי באותה מידה שהוא נכתב עבור כל מי שאולי יקשיבו לו וצריכים לשמוע אותו. רציתי שפשוט תהיה בו תחושה סופר אינטימית, עם ההמהום הזה שמגיע בהתחלה והתופים המסוננים האלה. ובסוף, מתקבל רגע כזה שמאפשר לך להרגיש יפה עם הדמעות שלך, לעמוד ולצאת מהחדר ולהמשיך את היום שלך". Flip a Switch. "עשיתי אותו עם Stephen McGregor (המפיק Di Genius), שהוא אגדת דאנסהול. הוא הפיק כל כך הרבה מהשירים שהקשבתי להם כשגדלתי, כך שהוא ממש הביא את הכישרון ואת הטעמים שלו לתוך הסאונד. בדיוק הייתי בתחילתה של מערכת יחסים, ובדיוק החלטתי להיפתח ולהסיר את המגננות. הרגשתי שזה בטוח, ואז זה היה כזה באנג. הייתי בסדר, אם (הוא) לא היה יוצר אצלי את תקוות השווא הזאת. כל כך כעסתי, וזה היה כזה, 'אתה יודע מה! השיר הזה הולך להיות עליך עכשיו. בוא נוציא החוצה את כל הדרמה'. זה היה מאוד מעצים להגיד את כל הדברים שהייתי שמחה לומר לו בפרצוף. אבל במקום זה, פשוט הכנסתי את זה לשיר והמשכתי להקשיב לו כל השבוע". Body Dysmorphia. "זה שיר שדחיתי את הכתיבה שלו למשך כמה זמן. זה היה היום האחרון ביוטה והרגשתי שאני חייבת לעשות את זה. רציתי שהוא ירגיש סקסי, בדרך מוזרה כזאת. אז, התחלנו עם המיתרים הצרודים והמאוד לא נעימים האלו, ואז יש לך את התופים הרגועים האלה, שבלי המילים, כנראה אפשר לקבל מהם קצת אווירה של סלואו. זה היה זרם של תודעה. [הדברים שדיברתי עליהם בשיר הזה] יכולים להתממש בדרכים כל כך מכוערות ולהשפיע עליך בצורה ממש חזקה. אני חושבת שחצי מהעוצמה של השיר הזה הוא פשוט בלהגיד אותם בקול רם". Environmental Anxiety. "אני מוזיקאית, אבל אנחנו גם יודעים מה מצבו של העולם ואפשר לראות בבירור שהדברים פשוט מתהפכים לכיוון הלא נכון. אבל [משבר האקלים] לא נמצא בשליטתם של אזרחים ממוצעים. נדרשות ממשלות שיתחילו לשנס מותניים ולחוקק חוקים כדי להשפיע לטובה על האקלים. האיסור על שימוש במזלגות מפלסטיק נחמד וטוב, אבל הפוליטיקה עושה נזק ממש חמור. חשבתי לכתוב שיר על זה ורציתי להוציא את העצבים, כי זה מה שהממשלה עושה מאיתנו. רציתי אנרגיה מוזרה וילדותית שתמשוך אותך פנימה, אבל גם תיפוף פאנקי מוזר". Five Star Hotels. (feat. Mahalia) "השיר הזה היה קיים במשך זמן רב ותמיד אהבתי אותו. זאת פשוט הייתה דרך להרגיש סקסית. שלחנו אותו ל-Mahalia וכשהיא שלחה לי את הבית שהיא ביצעה, זה היה כזה, 'כן!' אנחנו שתי בנות שיש להן חלומות ועובדות מאוד קשה מגיל צעיר. פשוט הרגשתי שהיא האדם הנכון. ליצור מוזיקה כדי להרגיש [סקסית] זה דבר שהעצים אותי". Worth It. "רציתי להוציא את השיר הזה לפני הרבה זמן. לפעמים יש רגעים של, 'הנה מישהו מגיע – בואו נהפוך את כל הדברים המחורבנים כך שירגישו כמו משהו ממש מגניב. וכל העבודה הזאת שאני אמורה לעשות על עצמי, אני אולי אעצור את החלק הזה ואתחיל להשקיע קצת עבודה בדבר האחר הזה, כי הוא מרגיש מאוד נעים'. רציתי שהוא יהיה לקראת סוף האלבום – חיבוק חם תוך כדי עזיבה של כמה מהדברים המוקדמים האפלים יותר האלה. האירוניה היא בלשים אותו ממש לפני Buss It Down. כי זה ממש לא עבד!" Buss It Down. "זה שילוב בין רגשות גוספל לשיר על דכדוך. הבחירה להיות רווקה היא מעצימה, ואני חושבת שזה משהו לבחורות רווקות. זה בסדר להיות רווקה ולשמוח מזה. זה יכול להיות דבר טוב". Fin. "רציתי שהקהל יריע בסוף של .Buss It Down, ורציתי רגע כזה של תודה לך. זאת סגירה אישית – אני כל כך גאה באלבום הזה, אני כל כך אסירת תודה על כך שאפילו יקשיבו לשיר הסיום הזה. אני בת אדם שחיברה כמה סיפורים יחד, ואני מתרגשת לקראת הפעם הבאה. לקח לי הרבה זמן להגיע לנקודה הזאת, אבל אנחנו כאן. והשמחה על כך שאני יכולה לחלוק ברגע הזה מרגשת מאוד. לקח לזה הרבה זמן לקרות".