בתחילת 1967 כשהאלבום The Velvet Underground & Nico יצא, הוא היה חלק מרצף שהתחיל עם שירה ביטניקית, פופ-ארט וסרטי הגל החדש הצרפתי, תנועות שלא פחדו לחתור תחת מי שנחשבו למומחים ומומחיות ועודדו כל מי שרצו ליצור אמנות. הוא יכול להיות רועש ומלא עימותים (European Son או The Black Angel’s Death Song), אבל גם מתוק (I’ll Be Your Mirror) ואפילו כשהשירים עוסקים בנושאים אפלים, אף פעם לא קשה מדי להבין אותם (Heroin ו-I’m Waiting for the Man).
המפיק Brian Eno אמר את המשפט המפורסם, שאולי האלבום הזה לא מכר הרבה עותקים, אבל כל מי שקנו אותו הקימו להקה. ברור שהוא דיבר על ההשפעה של המוזיקה, אבל זה מתאים גם לגישה שבה המוזיקה נוצרה. Lou Reed וחבורתו לא נשמעו רגילים, אבל גם לא כמו מקצוענים. בתקופה שבה תרבות הנגד בארצות הברית פנתה לפסיכדליה, לחגיגות קיץ האהבה ולחלומות מעורפלים על איך העולם היה יכול להיות, הלהקה נקטה בכנות שעדיין נשמעת מהפכנית.
