האיים הקיקלאדיים
 | |
| נתונים גאוגרפיים | |
|---|---|
| מיקום |
הים האגאי  |
| קואורדינטות | 37°00′00″N 25°10′00″E / 37°N 25.166666666667°E |
| שטח | 2,572 קילומטר רבוע |
| נתונים מדיניים | |
| מדינה |
יוון |
| אזור זמן | UTC+2 |
  | |
האיים הקיקלאדיים הם קבוצת איים יוונית בים האגאי, מדרום-מזרח לחלק היבשתי של יוון. שמם ניתן להם מכיוון שהם יוצרים מעגל (ביוונית, "קיקלוס") סביב האי הקדוש דלוס.
בקבוצה נכללים 220 איים ואיונים, שהבולטים מביניהם הם סנטוריני, מילוס, פארוס, נאקסוס, איוס ומיקונוס. רבים מהאיים הקטנים יותר אינם מיושבים. ארמופולי שבאי סירוס היא בירת האיים.
גאוגרפיה ואקלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האיים הם פסגות ברכס הרים תת-ימי, פרט לשני איים געשיים, סנטוריני ומילוס. האקלים באיים יבש וחמים, אך פרט לאי נאקסוס, האדמה אינה פורייה במיוחד. עם המוצרים החקלאיים של האיים נמנים יין, פירות, חיטה, שמן זית וטבק.
החי והצומח
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקבוצת איים זו מצויים איים סלעיים קטנים ולא מיושבים בעלי צומח וחי אנדמיים, וחלקם בסכנת הכחדה. האיים משמשים כתחנות מנוחה לעופות נודדים ומקום לקינון לעופות ים ודורסים, הייחודיים לאזור. באמנת "נטורה 2000" של האיחוד האירופי נקבעו כ-200 אתרים וכ-1,000 זנים לשימור. ברשימת "GR 4210011 Vrachonisia Egeou" נכללים איים אלה:
| שם | תיאור | קואורדינטות | |||
|---|---|---|---|---|---|
| אננס | Ananes | Ανάνες | ארכיפלג 3 איים | 36°31N, 24°8'0"E | |
| איי כריסטיאניה | Christiana | Χριστιανά | ארכיפלג 3 איים | ||
| ולופולה | Velopoula | Βελοπούλα | אי בודד | 36°54′56″N, 23°27′38″E | |
| מקרה | Makra | Μακρά | אי בודד | 36°16′13″N, 25°53′11″E | |
| פטנו | Fteno | Φτενό | אי בודד | 36°18′40″N, 25°48′0″E | |
| פלקונרה | Falkonera | Φαλκονέρα | אי בודד | 36°50′31.2″N, 23°53′6″E | |
| פכיה | Paxia | Παχειά | אי בודד | 36°16′10″N, 25°49′50″E | |
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העת העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האיים הקיקלאדיים מיושבים לפחות מאז שנת 7000 לפנה"ס. בתקופה הנאוליתית (לפני שנת 4000 לפנה"ס) נוצרה בהם תרבות ייחודית, המשלבת גורמים מתרבויות אנטוליה ויוון. התרבות התבססה על גידול שעורה פראית וזן ראשוני של חיטה, ועל ביות כבשים, עזים וחזירים ודיג טונה. הדיג התבצע ככל הנראה באמצעות צלצלים מסירות קטנות. בין האתרים שנחפרו מתרבות זו ניתן למנות את סָליאגוֹס וקֶפאלָה שבאי קאוס.
בסביבות 3000 לפנה"ס התגבשה באיים התרבות הקיקלאדית (אנ'), שחלשה עליהם בעידן הנאוליתי ובתחילת תקופת הברונזה. בתקופה הקיקלאדית המוקדמת (3000–2000 לפנה"ס) היו בחלק מהאיים מושבות קבע, ובאחרים התקיים יישוב מדי פעם. באותה תקופה נוצרו באיים פסלי שיש קטנים ושטוחים של נשים, ששימשו כנראה למטרות פולחן, ויוצרו משיש מקומי שנחצב באי פארוס.
בתקופה הקיקלאדית התיכונה (2000–1500 לפנה"ס; מקבילה לתקופת הברונזה התיכונה) השתלטה התרבות המינואית על מרבית האיים. בין השאר הוקמה עיר מינואית באקרוטירי שבסנטוריני, שהושמדה מאוחר יותר בהתפרצות הר הגעש שהרסה את האי.
בתקופה הקיקלאדית המאוחרת (1500–1100 לפנה"ס) עברו האיים לידי המיקנים, ובמאה השמינית לפנה"ס לידי הדורים. במאה החמישית לפנה"ס היו האיים חלק מהאימפריה הגדולה של אתונה, והאי המקודש דֶלוֹס היה אף המקום בו הוחזקה קופתה המשותפת של הליגה האטית-דלית, ברית הדוקה שהוקמה בידי אתונה בשנת 478 לפנה"ס. בהסכמי הברית נכלל סעיף הקובע שאיש אינו רשאי להיוולד או למות בדֶלוֹס, ובכך התחזקה השליטה האתונאית באי, שהאוכלוסייה המקומית נאלצה לעוזבו.
בתקופה ההלניסטית היו האיים תחת שלטון בית תלמי ממצרים.
רומא וימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 146 לפנה"ס הפכו האיים למושבה רומית. בתקופה זו הפכו רבים מהם למרכז מסחר בים התיכון. הנצרות הגיעה לאיים במאה הראשונה לספירה.
עם התמוטטות האימפריה הרומית הפכו האיים לחלק מהאימפריה המזרחית, ביזנטיון, ונשארו תחת שליטתה עד שהתמוטטה בשנת 1204 במהלך מסע הצלב הרביעי. אחד ממשתתפי מסע הצלב, האציל מרקו סאנודו, נשא את עיניו לאיים הקיקלאדיים והשתלט עליהם במתקפה עצמאית בשנת 1207. הוא נחת באי נאקסוס, שם נתקל בהתנגדות המקומיים היוונים אורתודוקסים, שנתמכו בידי יריבי המסחר של הוונציאנים, אנשי ג'נובה. אך לאחר מצור בן מספר שבועות הכניע סאנודו את ההתנגדות וכבש את נאקסוס ואיים נוספים בסביבתו.
סאנודו הקים בקיקלאדיים ממלכה פאודלית בשם דוכסות הארכיפלגו, והכריז על עצמו כדוכס שאינו כפוף לאף שליט. הוא חילק את האיים לאחוזות והעניק אותם לאצילים שלחמו עמו. הדוכסות הצהירה על נאמנות למלכים שונים במהלך ימי הביניים, אך נותרה במידה רבה עצמאית. אף כי הוונציאנים הביאו אתם את הנצרות הקתולית, נותרו רוב תושבי האיים אורתודוקסים. בשנת 1383 מרדה משפחת קריספו ביורשיו של סאנודו, ובניה הפכו לשליטי (דוכסי) האיים.
עם עליית האימפריה העות'מאנית בטורקיה של היום, נאלצו תחילה דוכסי האיים להעלות מס לסולטאן, וב-1566 הוחלף הדוכס הנוצרי האחרון בנציגו של הסולטאן - דון יוסף נשיא, מדינאי יהודי ממוצא פורטגלי, הידוע גם כמקים העיר טבריה. עם מותו של נשיא בשנת 1579 השתלט הסולטאן באופן ישיר על רוב הקיקלאדיים (אם כי האיים סיפנוס וטנוס נותרו בשליטת משפחות איטלקיות עד 1617 ו-1714 בהתאמה.
האימפריה העות'מאנית ויוון המודרנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחת השלטון העות'מאני הפכו האיים למחוז זנוח, והותקפו רבות בידי שודדי ים. במהלך מלחמת רוסיה-טורקיה, 1774-1768 נכבשו חלק מהאיים, ביניהם סיפנוס, לזמן קצר בידי הצי הרוסי.
האיים כמעט ולא השתתפו במלחמת העצמאות היוונית, אף כי מהאי סיפנוס נשלח כוח בפיקודו של ניקולס חריסוגלאס, ובתגובה נחתו העות'מאנים באי. כמו כן שימשו האיים כמקום מפלט לנמלטים מאיים אחרים בהם טבחו הטורקים במתקוממים.
במלחמת העולם השנייה נכבשו האיים, כמו שאר חלקי יוון, בידי איטליה. מתחילת שנות השבעים של המאה ה-20 החלה להתפתח באיים תעשיית תיירות, שהפכה למנוע הכלכלי העיקרי שלהם בימינו.
תיירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]האיים מהווים יעד תיירותי פופולרי הן ליוונים והן לנופשים מאירופה. ברוב האיים תשתית תיירותית נרחבת, הכוללת כפרי נופש, מקומות לינה, תחבורה, מסעדות, בארים וחנויות. חלק מהאיים (כגון מיקונוס ואיוס) עברו פיתוח יתר, המתבטא בבתי מלון גדולים, שדות תעופה המשרתים טיסות בינלאומיות ודיסקוטקים. חלק אחר מהאיים (כגון סיפנוס, פארוס, סריפוס ועוד) שומרים על תדמית כפרית ורגועה ומושכים תיירים המחפשים שקט ושלווה.
גורמי המשיכה העיקריים הם ים כחול וצלול, נוף הררי, בתים מסוידים בלבן ואווירה רגועה ומכניסת אורחים. בנוסף, רוב האיים לא רחוקים מן היבשה, והתחבורה אליהם נוחה באמצעות מעבורות, רחפות ולחלקם אף בטיסה קצרה מאתונה או מיעדים אחרים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ד"ר גילי חסקין, האיים הקיקלאדיים שטופי השמש, באתר GoTravel
- יניב דוידסון, אנדרוס: האי היווני המושלם לטיול, באתר הארץ, 17 באפריל 2022
ניקי קיצנטוניס, ניו יורק טיימס, במקום הרמוניה עם הנוף - כבישים ומלונות. באיי יוון מוחים על הפיתוח המואץ, באתר הארץ, 22 בינואר 2024- האיים הקיקלאדיים, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
- האיים הקיקלאדיים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
האיים הקיקלאדיים (יוון), דף שער בספרייה הלאומית
