בעיני רוחו, Bruce Springsteen ראה את אלבומו השלישי כמעגל שירים שמתחיל ומסתיים בזריחה, כשהמפוחית ב-Thunder Road משמשת תרועת השכמה ו-Jungleland בסוף מייצג את הורדת המסך. בין לבין יש הרבה דרמה, כשהדמויות הססגוניות של Springsteen מסתבכות בצרות בסמטאות אפלות, שם הן נלחמות על חופש (או לפחות על גאולה).
שני אלבומיו הראשונים של Springsteen כללו סיפורים אדירים עם דמויות פרועות. אבל ב-Born to Run הוא סוף-סוף פיצח את הקוד ולמד לספר את הסיפורים האלה ולהפוך אותם לקלים יותר לעיכול. הוא הצביע מאוחר יותר על שיר הנושא בתור הרגע שבו למד לשלב בהצלחה עוצמה ורגש – מבחינת המילים ומבחינת המוזיקה – בצורה קצרה יותר, תוך שהוא עדיין מספק את אותה השפעה. Born to Run, שנבנה כמו גרסה מחוספסת ודמיונית יותר של Wall of Sound הידוע של Phil Spector, מצליח להרגיש מלהיב, שובר לב, מהורהר וטרגי – הכל גם יחד – ברגע מכונן עבור Springsteen כמבצע וככותב שירים.
